ילדה למי את שייכת? – חיילות, רבנים ושינויים

בנות דתיות מתגייסות?

צריכות להתגייס?

כמה? מתי? למה?

השאלות האלה חזרו למרכז הוויכוח הפנים-דתי וגלשו אל מעבר לו בעקבות דבריו גסי הרוח של הרב יגאל לוינשטיין, שמסתבר שלא היו פליטות פה – ויעידו ציטוטים נוספים. כולם סוג של "פליטות פה"…

הרב לוינשטיין הביא לפריצת דרך מדעית כשחשף גן יהודי נסתר הקיים אפילו בבנות דתיות שהתגייסו לצבא ששיגע אותן – הן נשארו אמנם יהודיות מבחינה גנטית [כך!!!] אבל מבחינה רוחנית מדובר בשמד.

בתגובה הראשונית הייתה שאט נפש ודחייה. ולא רק אצל פמיניסטיות רדיקליות כדוגמתי. זו תגובה כמעט אינסטינקטיבית. אלא שזה העניין עם אינסטינקטיביות – שאחריה צריך לחשוב מה הלאה ומה זה אומר –

מה זה אומר שמוסד חינוכי מפואר הוא בגדי המלך החדשים – מה זה אומר שמוסד שהיה פאר המגזר, ספינת דגל חינוכית, מקור לגאווה ולקשר חברי עם בכירי הצבא – מה זה אומר שמתברר קבל עם ועולם שבראשו עומד אדם שכל דיבור רבני ממנו והלאה; שמדבר בגסות, החפצה, בוז ולעג ולא רק כלפי נשים – כלפי כל סטראוטיפ נמוך שהוא יכול לגרד – להט"בים והוריהם, בנות אשכנזיות ובנות פריפריה [זה מסתבר לא יכול להיות אותו הדבר], בנות חמות ולא חמות [בדוסיות. תרגעו – בדוסיות!] , בנות גבריות וכאלה שנראות כמו קרש, שופטי בית המשפט העליון המושווים להמן הרשע ומנגד להם כל סטראוטיפ לאומני שאפשר – שופטים "יהודים", "בריאים".

אז מה עושים? – מתגוננים! כמובן. קבוצת מיעוט שרואה את עצמה כאליטה תתגונן. היא יכולה להוקיע את האיש, היא יכולה להמעיט בחשיבות דבריו והיא יכולה להסית את האש למקור אחר – "הנה תראו! ציפור!". היא יכולה לטעון את הטיעון ההשוואתי – "כש—- אמרו —- גם קפצתם ככה?". היא כמובן יכולה להביע שאט נפש . כל האסטרטגיות הללו הופיעו בפנינו. ועוד ישובו ויופיעו.

אני רוצה ברשותכן לחלק את הדברים שלי בנושא לכמה חלקים – כי במהומת הגינוי וההתגוננות מתערבבים דברים כאלה ואחרים – דתיות, חיילות, לוחמות, שירות משותף, צבא, צניעות – מכל טוב.

ובשביל לעשות את זה אני הולכת הרבה אחורה – לימים בהם הייתי אני נערה בציונות הדתית. אחת מאלה שהתגייסו בלי היסוס בכלל, שחיה בבועה ליברלית למדי ושלא שוכחת. קשה גם להגיד שסולחת.

האמנם חידוש ורק חידוש? – אז יש הרבה חדש בעולם וגם בתחום גיוס הבנות הדתיות לצה"ל. אבל נדמה שחלק מהדברים היו איתנו ועודם כאן, ורק הכסות שמכסים אותם משתנה. לצידם, יש שינוי עמוק ומהותי בטיב השירות ובאופיו- בנות לוחמות. גדודים משותפים. כבר לא כזה חידוש – ובכל זאת לא היה כאן מאז ומעולם.

William Gale – The Wounded Knight 1853

שירות מעורב – לוחמות ולוחמים

אני יכולה להבין מה כואב ומדאיג אנשים שומרי מצוות בשירות קרבי משותף. הוא בהחלט מזמן אתגרים מיוחדים וצריך לחשוב על זה ולהשתדל לתת מענה ככל הניתן. זה מהצד של הצבא – נציג הרוב. מצד נציגי המיעוט הדתי –  זכותם המלאה לבקש התחשבות. רצוי גם לחשוב מה עוד ניתן לעשות לנוכח טענת הצבא כי במחזורים הבאים ידרש כוח אדם איכותי למערך הלוחם ואין די בנים לספק אותו [רמז – להאריך את השירות במסלולים המקוצרים לדתיים] .

זכויות המיעוט צריכות להלקח בחשבון וצריך להתחשב בו ככל שניתן. ויחד עם זאת – אף אחד לא עושה טובה שהוא משרת. לא רק "טובי בנינו[ובנותינו]" משרתים. משרתים חיילות וחיילים מכל גווני החברה, המצבים הכלכליים, בעיות הת"ש, המגזרים והישובים. משרתים וקשה לרבים מהם באלף ואחת דרכים. לכן כשבאים לבקש התחשבות [מוצדקת], אני מציעה לחשוב גם על כל אלה שאין מי שייצג אותם ולבוא בקצת יותר ענווה. דתיים לא עושים טובה לעם ישראל שהם משרתים והטון הזה, שבהחלט קיים, צורם מאוד לאוזן.

האם זה באמת ישפיע? – יש לי הרושם, כמי שכבר פגשה כמה התנגדויות לשינויים בחייה, שעוד עשרים שנה ישרתו לוחמים ולוחמות דתיים ביחידות מעורבות ודין ההחלטה הזו יהיה כדין ההחלטה שלא לגייס בנות דתיות – מצד אחד ינפנפו בפסקי הלכה, ומנגד – הציבור יעשה את מה שהוא רואה לנכון, וחלק גדל והולך יבחר להיות חלק מכלל ישראל, תוך התעלמות אלגנטית מפסקי ההלכה.

JOHN WILLIAM WATERHOUSE 1900, LAMIA AND THE SOLDIER

 

שגעו "לנו" את הילדות

חלק מההתבטאויות הפטרוניות של רבני הקו מוכרות לי ומחזירות אותי שלושים שנה לאחור. הבנות, כך הוסבר לתיכוניסטיות שהיינו, הבנות יוצאות אך ורק מרשות אביה לרשות בעלה. איך שירות לאומי מתאים לנוסחה הזו לא היה ברור גם אז. הטענה הייתה שבת שירות לאומי יכולה לעזוב מתי שהיא רוצה ובצבא – הו בצבא!!! בצבא אין לכן מושג מה קורה שם!!!! הו הצבא!!! גם אם תהיי מגישת קפה וגם המזרון של החבר'ה בו זמנית 24/7 – גם אז לא תוכלי לחזור לבית אביך כשרק תרצי.

הטענות שנשמעות היום נגד שירות קרבי של בנות דתיות הושמעו לפני שנים כנגד שירות בכלל ועודן מושמעות. הגסות שבה בחורים דתיים הרשו לעצמם להטיף נגד שירות בנות כשהם סוקרים אותנו מכף רגל ועד ראש ומפטירים – "אז מה? מתגייסת? רוצה להיות המזרן של החבר'ה…?" – המבט והטון עדיין צורבים אחרי כל השנים האלה. לאלה נוספת התדהמה מבחורות צעירות שמספרות שהטיעון המחליא הזה עדיין נטען – אחרי שנשים דתיות שרתו בהגנה, במחתרות, בצבא הבריטי, בנח"ל בכל מיני יחידות – סבתות שהיו חיילות דתיות מלוות את נכדותיהן הדתיות שמתגייסות – ואחרי כל זה הטיעון המכוער הזה, שמראה יותר מכל על מה שהולך בראש של מי שטוען אותו.

לכן אני לא משוכנעת שרק השירות הקרבי המשותף כואב ללוינשטיין וחבריו. ביזוי הבנות וההתייחסות לגופניות שלהן [מי יתחתן איתן, מאופרות בראבק, קרש] הן טיעון נפוץ ומתמשך גם כשעל הפרק עמד שירות ביחידות מורות חיילות מטעם האגף לתרבות תורנית. גם אז נזעקו הנזעקים על שמד רוחני, הזהירו שלא יהיה מי שיתחתן אתנו, דאגו לתומתנו והפטרונות.

הפטרונות תמיד הייתה שם. לכן זה לא רק שמשגעים את הבנות. שיגעו "לנו" את הבנות. הבנות הן רכושנו. כמובן שדעתן ורצונותיהן לא קיימים. התמונות של לוחמות בעיתון "במחנה" הם אלה שמשפיעים על הבנות להתגייס. המחשבה שאולי הן עושות זאת כי הן רוצות לעשות את זה. כי זה חשוב להן. כי הן בררו ובדקו ושאלו והחליטו שהן רוצות לתרום תרומה חשובה ולהיות חלק מהכלל – המחשבה הזאת כלל לא עולה על הדעת.

חברתי היקרה לי מאוד, ד"ר רנית בודאי היימן, חקרה את זהותן של חיילות דתיות ואת הסיבות להתייגסותן לצה"ל. ישנה עלייה במספר המתגייסות ובמאפיינים שלהן – לא רק "לייטיות" מתגייסות, אלא בנות המקפידות במצוות ויותר מכך – הן מנמקות את בחירתן להתגייס בעזרת המונחים עליהן חונכו – אולי החינוך הצליח יותר מדי…?!

אני קוראת את דברי הרבנים ושואלת את עצמי מהיכן הקביעות הגורפות הללו – הרב אביחי רוניצקי מזהיר מפני שירות קרבי לבנות דתיות שעלול לפגוע בעדינות שלהן, עדינות של חינוך דתי; החספוס הצבאי זר להן. מעניין. אין גברים או נשים חילוניות שיש בהם את אותה עדינות. אין בנות שמסוגלות להתמודד. אין מגוון ופנים שונות – לפיכך נברא אדם יחידי – כדי שאם הוא אשה הוא יכנס לקטגוריה אחת גורפת. מה שכל חוקר יונקים מגלה על כל להקה – שיש בה אופי שונה ומאפייני אישיות שונים – מה שקיים בכל מקבץ של גורילות – עוד לא הגיע לעולמם של רבני הקו. נשים – עם לבדן הן. ואת כולן חתם הקב"ה בחותם אחד.

Woman Drinking With Soldiers Pieter de Hooch, הולנד 1658 אוסף מוזיאון הלובר

 

הפחד – קווים לדמותו

הטענה המרכזית היא כי שירות קרבי בשטח הוא מתכון לאינטימיות מוגזמת ובעיה לגדרי ההלכה. בהחלט הגיוני. רק שלא פחות הגיוני שכשחייל וחיילת מגיעים מבושמים, רחוצים ורעננים למשרד שלישות בעיר הגדולה, ויש להם המון זמן ביחד, ושום דבר לא מאוד בוער, ואפשר לבוא ולחזור ולשתות קפה ולפטפט – איכשהו זה נראה לי מתכון בדוק יותר לקיומה של אינטימיות ואף למעלה מכך.

הפחד הוא משינוי. מאובדן שליטה. הפחד הוא מכך שזה לפנים – הצבא והחברה הישראלית משתנים דרמאטית וכל הסיפורים על כך שהם בעצם רוצים להיות דתיים ומפחדים נורא והציבור הדתי נלחם את מלחמתם – כל הדיבורים הללו מתפזרים לרוח. הפחד הוא ממשי – השינוי כבר כאן. הוא כולל את כולנו והבנות *שלנו* – גם אותן סחפה הרוח.

כמו ביאליק בשעתו בשערי בית המדרש עומדים רבנים שמודאגים באמת משינויי העתים ורואים את ספסלי האולפנות מתרוקנים מבנות *טובות*, דתיות *באמת* – שגם אותן לכדה רוח העוועים הפמיניסטית והן, כזבובים אל האור, נוהות לשבי הרוחני החדש.

ושוב – זה לא נאמר בזלזול מוחלט. אני מבינה את הכאב. את הבלבול וחוסר האונים גם אם לא מסכימה אתו. מאמינה שזה כואב.

The Soldier's Departure George Morland 1791

מה קרה לנו, נס לא היה לנו

התסכול של לווינשטיין וחבריו הוא רב-שכבתי: המודרניזם או הפוסט מודרניזם [מישהו יודע באמת מה זה?], הפמיניזם, המודרנה ועוד כאלה מרעין בישין. אבל התסכול הגדול הוא שנס לא קרה לנו – רוב תלמידי עלי ממשיכים בדרכם מבית אמא ואבא. מתאפסים על עצמם. משחררים . מאמצים תפיסות עולם פתוחות ושלוות יותר. חוד החנית שעליו חלמו בישיבות הקו לא היה וכנראה כבר לא יהיה – אחרי 30 שנות עמל חינוכי [חינוכי???] אפשר כבר לומר את זה.

וזו מבחינתו הבעיה הגדולה.

הפמיניזם גנב לו את עתודת השינוי שעם ישראל בעיניו כה זקוק לו. השינוי לא בא וגם לא מטלפן והאומה העברית לא נבנית מכוחותיה הבריאים בטהרתה כפי שציפו. ומישהו חייב להיות אשם. נשים זה תמיד אשמה טובה. יש לזה מסורת. ושיהיה ברור – יש הבדל בין *דיון* או חשש מיחידות מעורבות לבין הדבר הזה. זה לא דיון ולא חשש ולא סברה ולא דעה – זה פשוט לא.

The Soldier’s Return – Marcus Stone 1900

זהו זלזול, יהירות ופחד עמוק ומצמית. ומי שטוען שיש הבדל בין סגנון לבין תוכן לא מבין את עומק אמונתם של אנשי ישיבות הקו – ואת מה שמניע אותם. אז זה הכל מסתבר. ומציטוט לציטוט זה רק מעורר רחמים. זה הכל. ומזה לא תמצא האומה את כוחותיה העוצמתיים להיבנות בבריאות וטוהר. אולי דווקא מהנשים תבוא הגאולה – היא כבר באה משם פעם אחת בעבר.

אין סיבה שלא שוב.