חסידות דאונטון
אני נמנית על חסידי 'אחוזת דאונטון' הבריטית – הסדרה שמתארת את קורות משפחת קרולי האצילית וצוות משרתיה. הסדרה שמוכיחה שככל שאתה מבוגר יותר אתה שחקן טוב יותר, ושאיכות גבוהה של תסריט, משחק ובימוי יכולה להביא אותך להיות אחת מסדרות הטלוויזיה הנצפות ביותר בעולם.
כל דמות ב'אחוזת דאונטון' היא עולם ומלואו; כולן– 'דמות עגולה'. לכולן עבר, סודות, חולשות, כישלונות, תקוות, צלקות בלב, עתיד, שמחה ויגון. 'אחוזת דאונטון' היא סיפור טוב. בנוי למופת, אבל תמיד עם סימן שאלה. דלת נסגרת ואחרת מעט פתוחה ולא ידוע מי יצוץ שם – משרת זומם רעות? מבשלת אימהית שמסרבת להיפרד מהעולם הישן? אצילה צעירה ויפה שמתאבלת על בעלה שאיננו עוד?
אבל הסדרה אינה רק סיפור מצוין. היא גם סיפור לא פוסט מדרני במובן זה שהיא רואה ומביאה את הטוב שבאדם. האדם הוא לנצח לא מה שהוא נראה במבט שטחי – כך זה בכל סיפור מופת. אבל בדאונטון בחרו הכותבים בטוב שבאדם.
'אחוזת דאונטון' בוחרת לתת אמוּן באדם למרות שגיבורי הסדרה חווים את מלחמת העולם הראשונה. למרות העוני המנוול ממנו מגיעים חלק מהמשרתים. למרות שאפשר להיות ציני ומנוכר. הוא אינו מושלם ודמויותיו לעתים מגוחכות, נפוחות מחשיבות עצמית, מקובעות וקשות – אבל רובן לעולם לא יעשו רע בכוונת מכוון.
הדמויות הרעות הבודדות הן ניגוד משווע לעולמה של דאונטון, שמסתיר את הטוב מאחורי חזות מאופקת ואריסטוקרטית, או בתוככי סינר מרובב של עוזרת טבחים – אבל הטוב תמיד שם: בבעל אחוזה שבוחר להלוות לאריס כסף ובלבד שיצליח להחזיק באדמתו, בסוכנת הבית שמסייעת בכל צרה ובכל זאת לא מתנהגת כמלאך משמיים, ברב המשרתים הנושא את אהבת נעוריו המוחמצת בלבו ומנסה לסייע למשרת מפוטר, בטבחית ששולחת מכתב אהבה ביום האהבה לאחת מעוזרותיה, כי היא יודעת שאיש לא ישלח לילדונת מכתב שהיא כה משתוקקת לו.
כך היא דאונטון ובכל זאת אינה גולשת לקיטש אלא מהלכת קסם.
או כמו שניסח זאת טשרניחובסקי לפני יותר ממאה שנה:
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
פרשת 'בשלח' – לתת אֵמוּן
והרי זה העניין, בעצם. האֵמוּן באדם. וכמה זה קשה. למרות הידיעה שיש רוע וניצול ואכזריות. ובכל זאת – לבחור לתת אֵמוּן. להמר לצאת שוב טיפשה, פתי, עיוורת או מנוצלת.
פרשת 'בשלח' היא פרשה של אֵמוּן. בני ישראל יוצאים בבהילות לדרך וצריכים לסמוך על אריסטוקרט בעל גינונים מצרים ועל אלוהים שיחסיהם טרם התבססו כל צרכם. וגם מבעד לעמודי הענן והאש נשמעת שעטת הסוסים וקריאות הקרב המצריות. ומה יהיה עם הילדים. ולמה היינו צריכים את כל זה. בואו נחזור למאורות העבדים שלנו וגמרנו.
צריך לתת אֵמוּן כשרוח קדים עזה מתחילה לנשוב וזו אינה סערה אלא נס – וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
שירת הים היא שירת הרווחה. הנושמים לרווחה שרים בשמחה של ממש, מרים והנשים רוקדות ושרות:
מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה
מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ
נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.
אבל בני ישראל לא נותנים אֵמוּן בכזו קלות – הם אוגרים מן למרות האיסור לעשות זאת ולא חדלים להתלונן: הם צמאים, הם רעבים ומתי כבר נגיע. קל לבוא אל בני ישראל בטענות. הרבה יותר קשה לתת אֵמוּן.
יש עוד טוב בעולם
ובכל זאת יש גם טוב ולא רק באחוזת דאונטון. הוא נמצא סביבנו, במתנדבים, במושיטים ד, במוחים דמעה, במי שעושה בשקט, נותן משלו, מזמנו, מכוחות הנפש והגוף שלו. יש טוב בעולם. והוא עולה לפעמים דווקא כשעולים גם הכוחות האפלים ביותר. הטוב בוהק לו, קטן ומאיר, למרות הכל.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב – תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
על היצירות
השבת הזו תהיה שבת שירה – שבת בה קוראים את שירת הים. הבאתי לכאן יצירות שונות של ים – כי הים לעולם איננו מלא וכי יש בו זרמים ולמרות שהוא רק ים הוא יכול להיות רגוע ושקט או מסוכן או רומנטי. וכי יש משהו בודד באדם הקטן מול הים הגדול.
יהדות, אומנות ועוד 