חסידות אומות העולם לפרשת שמות

אם פגשתם פעם פרנואיד

המסך עולה על ספר שמות ורועי הצאן הפסטורליים של גושן מוצאים את עצמם בפרק חדש של רוע פרנואידי וטהור. אם פגשתם פעם פרנואיד, ודאי הבחנתם ביכולתם המרשימה לפחד דווקא מאלה שלא ירעו להם, ולתת מבטחם בכל מי שיכול להצטופף תחת הכותרת 'האנשים שהכי לא כדאי לבטוח בהם'.

קחו את סטאלין למשל. האיש גילח מיליונים של רוסים, שלח מיליונים אל מותם כשסרב להקשיב לבריטים שטענו שהיטלר יפר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אבל האמין דווקא להיטלר. כי כך הם הפרנואידים. הם חיים עולם שבו כל צל של ילד עברי הוא מפלצת וכל תינוק הוא השטן.

בפרקים הבאים יביא ספר שמות את פרעה שלנו אד אבסורדום וכך ניווכח שהאויב הגדול באמת של פרעה – הוא פרעה עצמו. זה לא הוא, זה הילד הרע שיש לו שם בפנים.

התינוקות כאויב העם

בינתיים פרעה בונה את ממלכת הרשע שלו, שם העבודה משחררת את העברים מחיים של בני אנוש וכל משפחה חרדה לגורל הבנים שלה, שיושלכו ליאור. כמה עלובה יכולה הייתה להיראות לנו המלחמה בתינוקות בני יומם, אלמלא ידענו אנו כי היו הייתה מלחמה כזו בעולם, ופחות משבעים שנה עברו מאז לחמה אימפריה חזקה בתינוקות. אמא שלי הייתה תינוקת כזו. כי חנוכה של שנת 1943 לא היה התאריך הכי מוצלח להיוולד בו, אם את תינוקת יהודייה.

כמו המעטים מהילדים שצלחו את השואה, גם אמא שלי חבה את חייה למגוון של נשים ואנשים טובים עד יוצאי דופן בטובם שהצליחו לקיים אותה: סבתא [BOMA] רזי'ן ז"ל ודודה שלה רוזה ז"ל ודודה נוספת תבדל"א זי'זל. וגם לראש הז'נדרמריה בחוֹר הצרפתי בו הן חיו, שהבין מיד שלפניו יהודים בלגים ולא פליטים ספרדים שברחו מפרנקו, ושתק. הוא היה חבר ברזיסטאנס.   

כן, היו גם גברים בסיפור הזה. אחד נשלח לסוביבור – סבא שלי. אחד לחם ונפל בימים האחרונים לפני שחרור צרפת ואחד נפטר בשיבה טובה בישראל. לפי כל התיאורים המשפחתיים היו הנשים הכוח המניע בסיפור הנפתל של הצלת סבתא ואמא שלי.

נשות הצלה

פרשת שמות היא פרשתן של הנשים המצילות חיים: יוכבד ומרים מחביאות את הבן הקטן, מרים מגלה תושייה ומצליחה לדאוג לכך שאמא יוכבד תהיה המינקת של התינוק , שתי מילדות בשם שפרה ופועה מפרות את הצו הפרעוני וממשיכות לסייע להביא ילדים לעולם ובת פרעה, שמבחינה מיד כי מילדי העברים הוא הילד שבתיבה, ובוחרת לגדל אותו.

אותן נשים מתגלות כבני אדם אמיצים, נשות חוה מוסריות וחסרות פחד שבוחרות לעמוד מול עוצמת הרוע ולסרב לשחק את המשחק הנורמטיבי, המצדיק והמצטדק. ודאי שאמא ובת ידאגו לתינוק שלהן – אבל המיילדות ובת פרעה ודאי לא היו חייבות. יצאו אשה-אשה.

ומה הייתי אני בוחרת לעשות בימים אפלים? האם הייתי מסוגלת לפעול, להבין בכלל שצריך לפעול, לדאוג למישהו? – יקום הילד הישראלי שלא שאל את עצמו פעם את השאלות האלה. המושג 'ילדות ישראלית' כולל בתוכו את מופעי האימה הללו. והם ממשיכים ללוות גם בימים אלה.

נשות ההצלה של פרשת שמות מביאות אותי לחשוב על נשים שבחרו גם הן להציל חיים ולזכור כי כולנו יכולות להיות נר קטן, גם שאכזריות כהה ושחורה מכסה את העולם.

Frantisek Kupka ,תחילת החיים צ'כיה 1900

באטה ברגר

היא התמודדה עם עובדים גרמנים שהפסיקו להגיע לעבודה. עם ילדים שיצאו מהמוסד בהוראתה בקבוצות לבית הספר, כדי שלא יתנכלו להם. היא שמעה נערים ששרים ברחוב, בסמוך למוסד, על דם יהודי שישפריץ ברחובות, וידעה שחייבים לארוז את 'בית אהבה' מברלין ולמצוא לו מקום בטוח בארץ ישראל; כי אין מקום לילד יהודי בגרמניה.

מנהלת המוסד, באטה ברגר, אמרה ועשתה. היה עליה לשכנע את ראשי הקהילה היהודית, לקנות אדמות בכפר ביאליק, לגייס תרומות, להשיג סרטיפיקטים ולנהל את הילדים והצוות, וכל זה כשהיא סובלת ממחלת לב.

באטה ברגר נולדה בשנת  1886 בנידרברייסיג ובגיל 17, לאחר שהתייתמה מהוריה, למדה סיעוד בבית החולים היהודי בפרנקפורט ושרתה כאחות בחזית במלחמה"ע הראשונה.

היא הייתה לילדים הזנוחים למשפחה. בשנת 1922 היא מונתה למנהלת 'בית המחסה לילדי פליטים יהודים בברלין' ושנתה את שמו ל-'בית אהבה'. למעלה ממאה ילדים מגיל ינקות ועד נערות. החינוך היה דתי ומשכיל. ככל שעבר הזמן הדגש הציוני הלך ונהיה מובהק יותר, כהכנה לחיי הכפר החקלאי בפלשתינה. הנרייטה סאלד דאגה לסרטיפיקטים ועם הזמן התברר כי יהיה על באטה לעמוד במשימה הקשה מכל – לבחור אלו מבין הילדים יוכלו לנסוע, ועל אלו נגזר להישאר מאחור.

באטה והנרייטה הביאו לבית אהבה כ-300 ילדים יהודים מרחבי אירופה.

ב-1939 נסגרו השערים.

באטה ברגר לא נישאה ולא הולידה ילדים משלה. כולם היו ילדיה. היא נפטרה ממחלת הלב בשנת 1940 במוסד אהבה, שקיים עד היום. שנים רבות יעברו עד שאיילת ברגור, קרובת משפחתה שלא זכתה להכיר אותה, תצלם סרט תיעודי על באטה ופועלה – 'בית אהבה' שמו ובעקבותיו ספר  עם שם זהה.

באטה ברגר [במרכז בבגדי אחות] וילדי "בית אהבה"

המיילדות

החלק האחרון של הפוסט הזה מוקדש לשתי מיילדות, הרמינה ואן אסטן ההולנדית וסטנקה סטויצ'בה מבולגריה. הרמינה הייתה מילדת צעירה ולא נשואה כשזוג יהודי ביקש ממנה לסייע להם: האשה הייתה הרה והם ביקשו למצוא מקום מוגן לתינוקת, לכשתיוולד. הרמינה החביאה אותם בביתה.  היא התחזתה לאשה הרה ו'ילדה' את התינוקת. היא זו שיילדה את האם והזוג ברח למחבוא אחר. התינוקת הייתה לבתה. ארביע וחצי שנים גידלה הרמינה את הילדה וההורים, ששבו ממקומות המחבוא  שלהם, נזקקו לזמן התאוששות. הרמינה התקשתה להפרדת מבתה היחידה. בתחילה בילתה הילדה אצל הרמינה את סופי השבוע. הרמינה מעול לא נישאה וראתה בילדה את בתה ובילדיה – את נכדיה. היא הוכרה כחסידת אומות העולם.

סטנקה סטויצ'בה חיה ברגוביצה שבבולגריה. גם היא הייתה מיילדת. בשנת 1942 מגיעה לעיר היהודייה לאה פרחי, כשהיא הרה. האיש שלה נשלח לעבודות כפייה והיא מגיעה לעיר כדי לחבור ולאביה ולמשפחתו. לא להיות לבד. ליהודים היה אסור לשנות את מקום מגוריהם, כחלק מהחקיקה האנטי יהודית. סטנקה מחביאה את לאה פרחי ומיילדת אותה. היא טיפלה באם ובתינוקת. סטנקה הוכרה כחסידת אומות העולם לאחר מותה. נכדתה קיבלה את התואר בשמה.

הרמינה ואן אסטן , בני משפחה , התינוקת וההורים