בדידותו של המנהיג למרחקים ארוכים

 שבוע קשה עובר על משה

פרשה קשה עוברת על משה השבוע. הילדים-עבדים שיצאו ממצרים מתחילים להתבגר ולבעוט בדמות האב, משה, וגם בדמות האם, אהרון. בשבוע שעבר זה התחיל והיה מאוד קרוב – אחיו ואחותו דיברו על האשה הכושית , אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בטח אם הצלת את המנהיג כשהיה תינוק והנה עכשיו הוא במקום אחר, רואה לא-רואה אותך.

השבוע זה מתפשט – תלונות ודרישות ומה שהיה מובן מאיליו בשלב הילדות כבר לא כל-כך מובן ומתקבל. מתחילות שאלות ורוח מרד באוויר – רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.

ואחרי שהאדמה בולעת את קורח ועדתו ואש שורפת 250 מקריבי קטורת, מגיע העם כולו וטוען – אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָה:

כי מגיע רגע שגם עונשים פירו טכניים מרשימים ואפילו התערבות אלוהית לא עוזרת. יש רגע שבו ישנן דרישות שלא ניתן להשתיק. וכמו הורה מותש במיוחד גם משה כבר לא יודע מה לעשות. וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

רש"י מסביר –

לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי.

מה הם רוצים ממני שואל משה בזעם ובייאוש. אני הייתי כל כך בסדר איתם. לא ניצלתי את מעמדי – אפילו חמור לא לקחתי מהם. לא עשיתי רע לאיש. כמו הורה המום מול ילד מתבגר – מה עשיתי לו? למה הוא מדבר אלי ככה?

הלב יוצא אל משה האיש הישר והעניו שמוצא את עצמו במקום כפוי הטובה והבודד כל כך של המנהיג. גם של המנהיג הטוב. אולי בעיקר של המנהיג הטוב.

ון גוך, חדרו של ון גוך בארל', צרפת 1889

ון גוך, חדרו של ון גוך בארל', צרפת 1889

שמואל נפרד

ההפטרה היא מקטעי התנ"ך האהובים עלי – נאום הפרידה של ה-CIVIL SERVANT הנאמן ששרת את העם שנים ארוכות – שמואל. למרות אורך השירות הציבורי שמואל לא היה מהמתבלטים, אלא היה שם ברקע, עמוד תווך שיודע בחכמה גדולה להיות שם כשצריך אבל לא זקוק לאורות הבמה.

נאום הפרידה שלו יפה להפליא ומהווה סופה של תקופה. עוד רגע תתחיל המלוכה ששמואל התנגד לה נחרצות; גם הוא , כמשה, נוכח לדעת שרצונו ואפילו רצון האלוהים לא תמיד יכולים לקבוע את המהלכים, כשהעם מחליט לומר את דברו.

דברי שמואל בגילגל:

עַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם

וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי

וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם

וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ

אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי

וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי

אֶת מִי רַצּוֹתִי

וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם.

והעם עונה:

וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ

וְלֹא רַצּוֹתָנוּ

וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה.

והסיום:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם

עֵד יְהוָה בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ

 הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה

 וַיֹּאמֶר – עֵד.

כמה שירי ומדויק ומכמיר לב. לא, אומר העם שלא מוכן לוותר על מלך, אתה שמואל שרתת אותנו נאמנה. כמה עצוב ששמואל נאלץ להזכיר את בניו, שאין בהם שמץ מאישיותו.

שמואל התהלך לפני העם – לא הנהיג, לא הוביל, לא ניווט – התהלכתי לפניכם כל השנים האלה.  עכשיו יבוא מלך ויתהלך גם הוא. או שלא.

Méhes, László w Lukewarm Water I. הונגריה 1970

Méhes, László w Lukewarm Water I. הונגריה 1970

מי מתהלך לפנינו

השבוע התפרצה לחיינו סערה תורנית – שופט ציין במשפט נזיקין, שלא בנוכחות הנאנסת הקטינה, שיש נשים שנהנות מאונס. אמירה תיאורטית לטענתו. והארץ געשה ובצדק. לא רק בגלל הדברים כמו בגלל ההבנה שעדיין מתהלכים בקרבנו שופטים שבכלל קיימת אצלם אצוסיאציה כזו לאונס. שלא מבינים לעומק כי אונס אינו מעשה מיני אלא מעשה אלים המשאיר צלקות גופניות ונפשיות. כמו בעיטות. כמו סטירות. כמו כל אלימות, רק יותר גרוע.

התגובות ברשת נעו בין דחייה, שאט נפש ועד קריאות קשות מאוד כלפי השופט. הקריאות הזועקות את זעקתו של השופט, שנערך בו לינץ', משל הוא לא אדם ציבורי האחראי למעשיו, הגיעו מכיוון ברור. גברים. שמרנים. דתיים. כמובן לא כולם – לא כל גבר שמרן ו/או דתי, אבל היה ייצוג מכובד.

זו לא הפעם הראשונה שעולים הטיעונים הללו – על גי'האד פמיניסטי, משטרת מחשבות, סתימת פיות. אבל זו הפעם הראשונה שהבנתי.

בחברה בה הסמכות הקהילתית היא תמיד גבר, ותמיד חייבים בכבודו, ותמיד כבוד תלמיד חכמים ורבנים ותמיד לא מערערים, בטח שלא בקול. בחברה כזו זה נשמע מוזר מאוד שנשים מקימות קול זעקה מול כבוד השופט. או הח"כ. או הנשיא.

זה נשמע דמגוגי, אפילו לי. במחשבה ראשונה.

במחשבה שנייה זה נשמע לי הגיוני הרבה יותר – היכן בביה"ס, בישיבה, בבית הכנסת, בקהילה, שמעתם נשים מאוגדות מוחות נגד סמכות של גבר שדיבר באופן פוגעני על נשים. היכן בכלל למדתם משהו על פגיעה בנשים. היכן שמעתם בתלמוד את קולה של הנאנסת.

ככל שחשבתי על זה יותר היה לי עצוב יותר. משום שמדובר על נכות חברתית. שוב, לא כולם. אבל זהו חינוך שמביא לנכות הזו. יש גם חילונים כאלה שמהדרים בלעג ובחוסר הבנה לגבי אונס. נכון. אלא שבחברה הדתית אין סמכות שמתהלכת לפנינו. יש סמכות שעומדת מעלינו. זהו כבוד הרב. ולא חולקים. בטח שלא בפניו. בטח שלא במילים קשות. בטח לא כשמדובר בנשים.

העם חלק על משה והמשיך לחלוק על שמואל. שני משרתי ציבור ענווים וצנועים. כי כך הוא המנהיג – בודד ונתקל בכפיות טובה. כי כך הוא העם, כפוי טובה ומרדן. כי כך הם בני האדם, רוצים שקולם ישמע ודעתם תחשב. גם כשהם לא צודקים.

בודאי היום. בודאי כשאנו צודקות. בודאי כשמדובר במי שמכריע בדין.

ואולי אם יהיו לנו יותר מי שיתהלכו לפנינו, הכל יהיה קצת אחרת.

על התמונות

התמונה שכאן היא של אומן הונגרי בן זמננו,  Méhes, László מ-1970. תמונה ריאליסטית מאוד, מבוססת על צילום ובכל זאת יש בה משהו סוריאליסטי, מנוכר. חברת אנשים היא לא תמיד המקום להפיג את הבדידות וכל אדם הוא אי במים, למרות שהם דבוקה אחת.

התמונה של ואן גוך המתארת את חדרו היא אולי התמונה הבודדת מכולן. חדר לאדם אחד בודד ובו הכל מצוי בזוגות, כאילו מחכה האיש המיוסר הזה למישהו שיבוא להיות אתו; כמיהתו של האומן הבודד שקטן ודל הוא חדרו, וון גוך יושב בו ערירי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s