על מי נפיל את האשמה? – על פרשת בהר, הטרדות וישיבה לבטח

 שבוע ההטרדות המיניות ע"ש עמנואל רוזן

אני אוהבת את פרשת בהר מאוד.

הפעם היא מגיעה בסופו של שבוע ההטרדות המיניות ע"ש עמנואל רוזן.

שבוע בו אני הולכת ומגלה שאנשים שוחרי טוב, משכילים וסבירים בכל קנה מידה באמת לא מבינים את ההבדל בין חיזור לבין הטרדה מינית.

חלק אינם מבינים כי להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניך אינו דומה למחמאות והערות כלפי הגוף של מישהי שבמקרה נמצאת שם. המטרידן לא מעוניין בקשר אישי נפשי עם המוטרדת. הוא מעיר לה כי היא שם. אישה. כי הגוף שלה הוא נחלת הכלל ועל-כן ניתן לספר לה כמה היא נראית טוב, כמה הסוודר שלה מונח עליה טוב, כמה הוא שמח לשמוע את הקול שלה בטלפון כי זה קול סקסי וכמה טוב שיש כזה יופי אצלנו במשרד.

ההבנה כי מקום עבודה הוא מקום בו אנשים עובדים לפרנסתם וכי ענייני הגוף של העובדים הם ענייניהם הפרטיים, גם אם הן נשים, היא הבנה שקשה להפנים. הפריבילגיה להעיר לנשים על עצם היותן ועל גוף שלהם היא פריבילגיה שקשה לוותר עליה. גם מצד נשים – החנחון הוא כלי השרדותי.

ההבנה כי 'הטרדה מינית' אינה מחמאה אלא פולשנות גסה לתחום הפרט, אינה מופנמת. תיאור ברור וחזרה על המילים הדוחות שנאמרו נתפסים כמשהו גס , כמעט אלים. הדברים נתפסים כאל אמינים – לא יכול להיות שמישהו דיבר אלייך ככה. ואחר כך ההאשמה – לא יכול להיות ששתקת.

המלקטות, Jean-François Millet, צרפת 1857

המלקטות, Jean-François Millet, צרפת 1857

היית צריכה

מכאן קצרה הדרך להבין היכן הבעיה – בשותקות. אלו המצחקקות במבוכה, אלו הנתפסות לא מוכנות כשמישהו שוב מעיר להן כמה טוב הן נראות היום ומתקרב ומתעניין ממש מקרוב היכן קנית את הסוודר הזה. היית צריכה לצעוק עליו. לתת לו בעיטה. היית צריכה לדבר אליו בתקיפות. היית צריכה.

הייתי צריכה אבל באותו הרגע הייתי מרוכזת בעבודה המשותפת שלנו, לא במצב הטוסטסטרון הגואה של זה שלידי. הייתי צריכה שאנשים יניחו שאם לא בחרתי להיות דוגמנית אז העיסוק בגוף ובמראה שלי הוא לא עניין מקצועי.

כל זה לגמרי לא מובן מאיליו. וזה אפילו קשור לפרשת 'בהר'.

ארור מכה רעהו בסתר

אז מה לכל הרפש הזה ולפרשת השבוע?

כי כאילו פתאום, אחרי הציווי על היובל ורגע לפני השמיטה, מופיעה חוליה מקשרת, לכאורה לא קשורה לעניין:

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י, שידע לא מעט על המין האנושי, מסביר כדי שהדברים יהיו ברורים:

ולא תונו איש את עמיתו:  כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

כאילו ברור מאיליו מה זו הונאה. כאילו שביחסיך עם האדם שלצדך/מתחתיך בהירארכיה/בכל מקום שהוא ברור מאיליו שיראת אלוהים צריכה להיות הקו המנחה.

אלא שברור הוא שיחסים בין בני אדם הם עניין חמקמק, לעתים עניין כמעט חשאי. מילה שלה. מילה שלו. לא התכוונתי. היא לא הבינה. סתם צחקתי. זו רק מחמאה. לא צריך להיות כאלה רגישים. למה היא לא אמרה מילה מיד. למה היא חיכתה. זה רק מראה שהיא סתם נטפלת. מתנקמת. ממורמרת.

גם רש"י הכיר כאמור בני אדם ורצה להתרות בהם, כי יש מי שמבין בדיוק את כוונתם. כי ההיתממות האמיתית או הרצון להיתמם בדיעבד – אינה פותרת אותם מאחריות.

שלוש פעמים מופיע בפסוק הקטן והחזק הזה שם ה'. שלוש פעמים נוכחותו של אלוהים נדרשת כדי להדגיש את מה שאמור היה להיות מובן מאיליו – בקשרים בין בני אדם שנבראו בצלם חייב להיות ביטוי לצלם האלוהים. חייבת להיות יראה מפני האלוהים הרואה הכול והמביא במשפט. אם אין יראת אלוהים במקום הזה – והרגוני.

לשבת לבטח

מיד לאחר האיסור על הונאה, מגיע החיבור הידוע והמוכר כל כך בין בני אדם לאדמה: אם לא תקיימו מצוות תקיא הארץ אתכם. היא תקיא אתכם כי לא שמעתם את זעקתם של היתום והאלמנה. היא תקיא אתכם כי הונתם והסתרתם והיתממתם ושפכתם דם נקי:

ועֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

ככה. אתם תדאגו להיות בסדר, לעבד את האדמה, להניח לה, להשתחרר מכבלים של רכושנות, להיות בסדר אחד עם השני – ואני, אלוהים, אדאג שתשבו לבטח.

רבות מאתנו לא יושבות לבטח ולא הולכות לבטח ולא עונות לטלפון לבטח ולא יודעות לבטח מתי תגיע ההערה הבאה. המגע הכביכול אקראי הבא. המטריד הבא. המחמיא-שלא-ביקשנו-את-דעתו הבא. הטרדות הן פגיעה בבטחה הבסיסית של עובדת במקום עבודתה. של חולה המגיעה למרפאה של רופא. של חיילת מול מפקד. של בת אדם שיצאה מפתח ביתה.לשבת לבטח זו זכות בסיסית.

שנת אחר הצהריים, Jean-François Millet, צרפת 1866

שנת אחר הצהריים, Jean-François Millet, צרפת 1866

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

כל המסכנים מגיעים לפרשה הזו – אלה שרודים בהם, שמוכרים אותם ממכר עבד ואמה, הגרים, המתקשים כלכלית. הדאגה להם היא חלק מהסדר הקוסמי היהודי – שמירה על העולם- עזרה לאדם- רצון אלוהים נעשה- ישיבה לבטח.

אפשר להפיל את המסכנות על המסכנים. הם אשמים. הם היו צריכים לצעוק חזק יותר. זו בעיה שלהם. מי אמר להם להיות גרים. תמיד אפשר לקום וללכת. התירוצים המוכרים.

התורה לא מוכנה לזה. היא מטילה אחריות על החברה כולה – עולם שאין בו מקום לחמלה ולעזרה לא יכול להתקיים. יש כאן אחריות כוללת שאסור להתעלם ממנה. כי כולנו עבדים לה' ויכולים למצוא את עצמנו עבדים לאנשים אחרים, חלילה.

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

Angelu,Jean-François Millet צרפת 1857-9

Angelu,Jean-François Millet
צרפת 1857-9

מילה על מילה

Jean-François Millet (1814-1875) צייר צרפתי, ממייסדי אסכולת בארביזון. נודע בציורים הנטורליסטים של איכרים ואיכרות. הקדושה שורה עליהם, ההרמוניה בכל. עולם הרמוני בורא מילה בתקופה בה להיות איכר היה לקיים יום יום את קללת בזיעת אפך. התמונות של מילה מכוונות לעולם אידילי, מקום בו גם איכר פשוט חי בטוב ובכבוד, ירא אלוהים, מכובד ומכבד. כך האיכר, כך האיכרות הרבות שבתמונותיו. ונאמר אמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s