מסורתי-שיק ומסורתיים חדשים – למי שייכת המסורתיות?

בין מסורתיים למסורתיים חדשים

הקרב האינטלקטואלי על מהי מסורתיות מעולם לא היה דינמי יותר. המסורתיות הפכה לתו תקן של זהות ישראלית, יהודית וסובלנית. הדברים שלהלן הם ניסיון לשרטט את המהלך החדש הזה, בו נוצרת מסורתיות חדשה. אין בו שורה תחתונה, אלא קריאה שלי והצעה קטנה להמשך.

המסורתיות ממשיכה בדרכה

כמו בכל שבת , בני נוער בגי'נס וטי שירט הגיעו לשיעור של כבוד הרב אחר הצהריים בבית הכנסת, כי הם היו בסביבה או כי זה חשוב, או גם וגם. סבתא שלהם ברכה על הנרות ולשולחן שלה הגיעו לקידוש כולם: עם כיפות שחורות, כיפות חתונה, כיפות סרוגות . יחד שבטי ישראל.

ספק רב אם המוני בית ישראל יודעים על הקרב האינטלקטואלי המתרחש על תכולת העגלה המסורתית שלהם. מסתבר שהיא נותנת מענה לחלקים אחרים בחברה הישראלית, שחומדים אותה אינטלקטואלית, רגשית ומעשית.

חמדת המסורתיות

מחקרם של רוזנר ופוקס[1] טוען כי השבט היהודי-ישראלי הולך ומתמרכז אל מסורתיות חדשה מחד, בעוד השבט המסורתי אינו עוד מסורתי כבעבר, מאידך. לתופעה הזו הסברים שונים, אך השורה התחתונה כפי שאני מבינה אותה, היא השפעה דרמטית של המסורתיות על החברה הישראלית. הצבעים שלה אולי דהים, אך הם צובעים חלקים רחבים של החברה הישראלית – כאלה שלפני דור לא היו חולמים לערוך קידוש, או לקבל אל שולחן השבת בן משפחה שהגיע ברכב. המסורתיות, אם כן, היא סיפור הצלחה ישראלי שמדבר בשפה עתיקה ומקומית גם יחד. כזו שהמרחב של הרוב היהודי בישראל כמהה לו ושמח לאמץ את שפתו. המסורתיות היא סיפור הצלחה עצום משום שמכבשי כור ההיתוך לא יכלו לה, משום שהיא שגשגה ללא מוסדות מחקר, ללא מפלגה רשמית[2] וללא מערכת חינוך פורמלית או בלתי פורמלית. כפי שד"ר יעקב ידגר הציג במחקרו[3], גרעין ההצלחה של המסורתיות היה – ועודנו – המשפחה. ואם יורשה אוסיף הסביבה: השכונה, קהילת בית הכנסת, המשפחה המורחבת על שלל ענפיה ובקצרה – העיקשות הקולקטיבית שלא להתחנך מחדש.

המענה המסורתי

"אחיו הגדול של יוסי
בכלל לא דתי,
אבל ליוסי לא נעים,
אז הוא אומר
שהוא "מסורתי".

אורי אורבך, בגלל ילד אחד, ספריית בית אל 1997, כל הזכויות שמורות

החברה הישראלית פשטה את האידיאולוגיות הנוקשות של ימים עברו: עיתונים מפלגתיים נסגרו, ושוב אין ההשתייכות לקופת החולים, למקום עבודה ואפילו לקבוצת הכדורגל  מעידה בהכרח על השתייכות מפלגתית. קצוות הזהות הופכים פרומים יותר ונוקשים פחות. למרות נבואות הזעם הקבועות, במיוחד אלה הצצות בכל ט' באב, מדדי הסובלנות של החברה הישראלית אינם פחותים מבעבר, ואף להיפך: קריאות פוליטיות שנשמעו מפי פוליטיקאים בכיכרות בשנות ה-70 ואף ה-80 היו מביאות היום לירידה מעל הבמה הציבורית ולהוקעה רבתי. עניינים משפחתיים שהיו בעבר סימן לבושה, כמו בן ממשפחה ציונית -דתית ש"יצא לתרבות רעה"  הפכו לדבר שבשגרה, גם אם כאב לב מובן להורים, הרי שהביטוי "יציאה לתרבות רעה" כמעט ועבר מן העולם. במיטב התנחלויות גב ההר מקבלים ואף בונים שכונות לבנים האובדים, שהפכו ל"דתיי הרצף" או "בעלי כיפות שקופות" ושלל ביטויים מנחמים, שמציגים תמונה רכה יותר לגבי תהליך שכאמור פעם היה כרוך בבושה ובהסתרה, כפי שעולה משירו של אורי אורבך ז"ל. האירוניה הכואבת של ההיסטוריה היא, שרבים מהמשפחות הדתיות-מסורתיות-מזרחיות שלחו את ילדיהן למוסדות חינוך של הציונות-הדתית, רק כדי שילדיהן יגלו זלזול במסורת הוריהם, התנשאות ובוז לזהות שלהם, ובטחון עז של מחנכיהם, כי יש לחנך אותם מחדש. מבחינה זו, החינוך הציוני-דתי ברובו היה תמונת מראה של החינוך הבן-גוריוני, וכמו בתופעות אחרות החרה-החזיק אחריו. אלא ששני דורות מאוחר יותר, מתבררת האופציה המסורתית לא כנחותה, מתפשרת, דלוחה וחסרת גבולות, אלא כחומלת ומלאת חכמת חיים וחכמת הלב.  

מתברר שהמסורתיות יכולה למלא את החלל שנפער בקריסת אידאולוגיות, וכך מתחיל הקרב על העגלה המסורתית המלאה.

הקרב על המסורתיות

 תופעות שונות מתחרות כעת על ההגדרה "מסורתיות". חלקן מעידות על עצמן שהן חדשות, והנה גם הן רוצות לזכות בתואר הנחשק "מסורתיות", וכיצד תופעה חדשה תהיה לפתע מסורתית? – זה ייתכן בחברה בה הקצוות פרומים יותר ויש צורך בכותרת, בגג מעל הראש .

במבט על הקרב האינטלקטואלי על המסורתיות אני רוצה להצביע על כמה תופעות:

הרצון להשתייך למסורתיות הוא סממן להצלחה של הזהות המסורתית. הזהות שנחשבה לעממית, נחותה, חסרת אידיאולוגיה והגות, הפכה לאורחת כבוד בסלונים אינטלקטואליים עד כדי רצון לחסות בצילה ולאכול מפריה ואף להכליא בפרותיה פירות מפירות שונים.

התופעה המסורתית הופכת להגות, ולמעשה מוצאת את עצמה בקרב רעיוני על מהי מסורתיות. כל מהותה של המסורתיות הוא המעשה המשפחתי, האישי והקהילתי שאין צורך לדבר על גבולותיו כי הם עוברים מדור לדור ומגמישים או מקשיחים את עצמם באופן ידוע לכל מסורתי/ת, גם ללא "שולחן ערוך" או כתב עת מסורתי. והנה מבקשים מסתפחי המסורתיות לדקדק דקדוקים אידיאולוגיים בזהות שלא רק הצליחה ללא כל אלה, אלא שכל מהותה היא לא מוגדרת באופנים הללו: חלק מהטיעונים של המסורתיות החדשה כל כך רחוקים מהמסורתיות המקובלת, שדומה שכל דבר שאינו מוצא את מקומו המוגדר – מסורתי יקרא לו. כל מי שלא נוח לו עם עברו, שמשנה את ההווה שלו מרצון או מנסיבות החיים וכל מי שרוצה להתנאות באידיאולוגיה כלל ישראלית, כל אלה ועוד הם מסורתיים חדשים.  

מדוע כל זה קורה? – מעבר להיעלמות ההדרגתית של החברה האידיאולוגית בישראל, דומני שיש כאן זרמי עומק נוספים, שטוב יהיה לתת עליהם את הדעת. בהערכה ראשונית אני מניחה שבוגרי תנועות הנוער ואלה שהחברה האידיאולוגית בה גדלו אינה נותנת להם פתרון מספק, תרים אחר בית מוגדר להיות שייכים אליו, כי הם רגילים להשתייך לתנועה מגובשת. המסורתיות ממלאה את החסר ומאפשרת הגדרות שונות שמספקות את הצורך הזה. [4]

יש כאן גם בון טון ורצון להתחבר אליו ואולי אף להוביל אותו: כבנותיה וכבניה של אליטה משרתת לא ייתכן רק להשתייך או להסתפח, אלא יש להוביל, להנהיג, להשפיע וכל אותו ארסנל של מילים מימי הזוהר של העבר. מכאן גם הצורך לדייק דיוקים אינטלקטואליים באשר למסורתיות ולמשמעותה, שכן זוהי השפה שהמסורתיים החדשים מורגלים אליה, ובכך כמובן הם שונים מאוד מהמסורתיות כפי שמשפחות מסורתיות חוות את זהותן.  עדות לכך הוא מוסף "שבת" האחרון, בו הדיווחים על כנס המסורתיות והתגובות היו של כותבים שכלל אינם שייכים לחברה המסורתית[5].

אל תגעו לי במסורתיות

בעוד עמך ישראל ממשיך בשלו, המהלך האינטלקטואלי צובר תאוצה, ומביא לקולות שונים: מחד הרצון להשמיע קול מסורתי חדש, או בלשון אינטלקטואלית "להנכיח" את המסורתיות, תהא אשר תהא. מנגד, קמים בנים ובנות של משפחות מסורתיות ותיקות, אלה שזכו לזלזול בעבר, אלה שמשמיעים קול צלול של מסורתיות גאה, כזהות שוות ערך בין שלל הזהויות היהודיות של ימינו, והנה יש להם מתחרים: אל עולמם מבקשים להסתפח מסורתיים חדשים ולהכניס להגדרת המסורתיות הגדרות משלהם: ליברליזם הוא מסורתיות, פמיניזם למסורתיות יחשב, ועוד. התגובה למהלך הזה היא כצפוי וכמתבקש, תדהמה ואפילו זעם: "עכשיו באים?"  – יש כאן קרב על טריטוריה רגשית ומחשבתית שנרכשה במאמץ ובכאב, והצלחתה עלולה להיות כישלונה האידיאולוגי: שכן, אם כל דבר יכול להיכלל בזהות המסורתית, האם באמת אין לה גבולות כפי שטענו המחנכים הדתיים? וחריף מכך – האם ראוי אתית ומוסרית כי אותם בניה ובנותיה של האליטה ינכסו לעצמם עכשיו גם את המסורתיות, לאחר קריסת הביטחון האידאולוגי, לאחר שילדיהם שבו הביתה שונים משקיוו, לאחר שנדמה שמכל המילים הגבוהות מה שנותר הוא דווקא המסורתיות?

מסורתיות – האמנם?

בקוראי חלק מההגדרות החדשות של המסורתיות אני שואלת את עצמי האם באמת כל פן של חיינו חייב להיות מגודר בגדר של זהות יהודית מובחנת. האם כשהגענו לעשור השמיני של מדינת היהודים אנחנו חייבים לאחוז בזהות מכותרת, ולהכניס את מרכיבי הזהות שלנו לזהותו של מישהו אחר. נדמה לי, שמה שמבקשים המסורתיים החדשים הוא לברור לעצמם מעברם המשפחתי והרעיוני, ולאמץ דפוסים שלא הכירו מבית אבא ואמא. כל זה לגיטימי וצפוי: תרבויות וזהויות מחלחלות אלה לאלה וכאמור גם המסורתיות כבר לא מה שהייתה פעם. כך למעשה נוצרת מסורתיות חדשה, שאינני בטוחה כמה קשר יש לה למסורתיות המוכרת; הקשר הוודאי שאני רואה בין השתיים הוא הרצון לאמץ דפוסים מסורתיים של המשכיות, כבוד לעבר, חיים נטועים בהווה, קשר משפחתי עמוק, חגים ושבתות, פיוטים ותפילות במינון שיתאים לרבים יותר. חלקים מהאליטה שראתה בילדיה "הטובים למצוות" מבינה שצריך לחשב מסלול מחדש, והמסורתיות יכולה להיות העגלה המלאה החדשה שתאפשר המשכיות, גם אם לא ההמשכיות שלה ייחלה.  

כשלעצמי, אני כלל לא בטוחה שמדובר במסורתיות, שהרי הפן המרכזי של קשר העובר מאם לבן ומאב לבת לא קיים בה ויש להבנות אותו במילים, לא רק במעשים ובקוד משפחתי הידוע לכל. אני סבורה שטוב יהיה לעשות זאת בענווה ובהכרת הטוב למי שנושאים את דגל המסורתיות מימים ימימה, להקשיב, לאמץ ולהחליט מה מתאים ומה לא, ולחפש בית חם ישן-חדש, ולאו דווקא להתיישב בסלון שמישהו טיפח במאמץ במשך שנים. ואם חייבים הגדרה, אני מציעה את ה"המסורתיים החדשים" כשם קוד ומזמינה את כל החפצים והחפצות בכך להיכנס לאוהל הזה, הפתוח מארבע רוחות. יש מקום לכולם.   


[1] ש. רוזנר וק. פוקס, יהדות ישראלית, כנרת-זמורה-ביתן, 2018.

[2] הגם שהליכוד בהנהגתו של בגין הוא במידה רבה היה ביתם של מסורתיים אשכנזים ומזרחיים. מכלל הסיבות לשגשוגה העכשווי של המסורתיות קשה במיוחד להתעלם מהמהפך השלטוני ותוצאותיו, ומעניין שבשיח הער הפן הזה מובלע.

[3] י. ידגר, מסורתיות, מפתח 5, ע"מ 143-163, וכן י. ידגר, המסורתים בישראל: מודרניות ללא חילון, ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2010.

[4] מוסף שבת, פרשת לך לך, תשע"ב, 15-10-21. הכוונה אינה לפוליטיקת זהויות אלה לשפות שונות: כתיבה על מסורתיות מכיוון ציוני-דתי היא שפה אחרת ומעניין שלא נמצא כותב או כותבת שיביאו את שפת המסורתיות כשפת אם.

[5] להוציא את דבריה של חוה פנחס-כהן, בשם אבותיי: המסורתיות כגשר וכאפשרות לשבירת הדיכוטומיות ומציאת הגווניםhttps://www.makorrishon.co.il/judaism/408017/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s