על הספר "הדתיות החדשות" מאת חן סרור ארצי

אז אני גם מופיעה בספר…? – זו הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשהספר של חן סרור ארצי, הדתיות החדשות, הגיע אלי.  ככה אני. אשה קטנה וקטנונית. וכן, אני מופיעה ועכשיו אפשר להתחיל לקרוא.

קשה לכתוב על משהו שאת מעורבת בו בכל הווייתך וזהותך, שהרגשות שלך והחיים שלך מושקעים בו, ובכל זאת סרור ארצי מצליחה לשרטט תמונה של פרטים וכללים, של חשיבות הרגעים האלה שאנו חיות בהן – חשיבות הפריצה הגדולה של הפמיניזם הדתי באמצעות הקבוצות של נשים דתיות בפייסבוק. היא עושה זאת בבהירות הבעה ובהירות מחשבה ומתוך ים הפרטים וההתרחשויות, הדיונים וגלי התגובות והדמעות ושמחות, היא מצליחה לספר סיפור חשוב, שמוציא את הפייסבוק אל העולם השמרני של דפים וכריכה וכך לתת לו מעמד חדש – הפייסבוק הנשי-דתי נכנס אל ארון הספרים.

upyernoz

צילום: upyernoz

"ברוך שעשה לי נס במקום הזה". כל כך הרבה רגעים גדולים ועצובים ומשמחים ומכוננים חוויתי בשנים הללו בפדלחושיה, ומשהו אחד נחרט בי. חודשים ספורים לאחר פתיחת הפדלחושיות, כמה דקות לפני הדלקת נרות ואני מנצלת עוד שניה להיכנס לקבוצה. דבורה עברון [אז עוד בדרכה להיות רבה] כותבת פוסט על הקבוצה ומסיימת בברכה: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". המילים האלה הולכות אתי כי הן היו גם הנס שלי  וגם הנס של חיינו וגם נס הגילוי והפגישה והפגישה-מחדש והאחווה והאהבה והתמיכה והקולות. זכינו לראות בנס העם והארץ והנה נס של גאולת מחצית העם היהודי – אנחנו הנשים. אנחנו העם היהודי.

הבחירה של הספר היא לספר על ניפוץ חומות השתיקה וההשתקה והבדידות והזרות הפנימית והחיצונית. הסיפור מסופר מנקודת המבט של קבוצות הפייסבוק אבל גם ממעוף ציפור רחב יותר, המספר את סיפורו של הפמיניזם הדתי בדור הזה.  לפעמים נדמה לי שהיה קשה לחן להכריע במה להתמקד -האם בסיפור הכללי, או במהלכים שעברו חברות הקבוצות? מאחר ומכל התיאורים עולה שאנו נמצאות ברגע קריטי בתולדות העם היהודי, הרי שההחלטה ודאי מאתגרת. מאחר והוחלט לשלב בין הדברים, הייתי שמחה לעוד כמה התייחסויות לדור האימהות המייסדות ובראשן פרופ' חנה קהת. אשוב אליהן בהמשך. גם יותר התייחסות לקולות של נשים שאינן אורתודוכסיות היה מוסיף בעיני, כי זה סיפור של אחווה נשית ורוחנית שטרם ראינו כמותה ושל העשרה חשובה ועמוקה.

יעל י

צילום: יעלי י

 "אחותנו את היי לאלפי רבבה". הברכה הזו התקיימה בנו, מסתבר. קראתי ולא-פעם דמעתי מכאב ומהתרגשות. שכן, הספר אפשר לי קשב אחר. בתוך ים השירשורים והתגובות והצחוקים והדיונים הרציניים והפחות רציניים, הקשב נעלם ואתו ההכרה בכך שמה שקורה לנו הוא כלל לא מובן מאיליו. כמה קל להתרגל.

"אשרי יולדתן". הספר מאפשר כאמור קשב ממשי, והכרת תודה על כל חכמת הלב וחכמת השכל וחכמת המעשה שחברו יחד בנשים הדתיות ויצאו אל העולם. כמה רגישות, ידע, יכולת ביטוי ופעולה. יכולת לתמוך ולהתמך. יכולת להכריע על גבולות. כמה הודיתי לדבורה ארושס, מייסדת הקבוצה, שבחרה שלא לקרקר וירטואלית סביב הגבר-תרנגול שממש רוצה שנסביר לו את עמדתנו [שלא לומר להסגביר לנו את עמדתנו שהיא עמדתו]. לא בגלל שזה לא חשוב, אלא בגלל שלנו כרגע, יש דברים חשובים יותר. זה הזמן שלנו עם עצמנו, בראש ובראשונה. היו לזה מחירים אבל ברגע ההיסטורי ההוא זו בעיני הייתה החלטה קריטית, גם אם אגרסיבית, שאפשרה לנו את "הקבוצה משלנו".

"ורחמיו על כל מעשיו". באחד המפגשים שלנו אמרה לי עדנה מזור משהו כמו: "את מבינה איזה כוח יש לכן בידיים? צריך להיזהר עם זה". השתדלתי לקחת את הדברים שלה ברצינות אבל אני מודה שעד לקריאת הספר לא הבנתי בכלל איזו השפעה יש לקבוצות הללו על החיים עצמם: על הבחירות והשותפות, עיצוב טקסי חיים, חינוך, משפחה, ליווי מלידה ועד אבל, מין ומיניות ותשוקה והעדרה, יחס לרווקות ולגרושות ולאלמנות וללהטב"ים ולטבילה ולעגונות ומסורבות גט ובלניות ומתלבטות וחרדיות ונעלבות ורוקדות עם ספר תורה ועולות לראשונה לתורה ומסורבות שמחת תורה ומזרחיות ורפורמיות ואמהות יחידניות וקונסרבטיביות ודתלש"יות ומסורתיות וחיילות ובנות שירות והתבגרות ואהבה ושברון לב ותקוות ותסכולים ועדות ומה לא.

"היזהרו בבנות עניים שמהן תצא תורה". סרור-ארצי בחרה לקדיש לא מעט מילים למפץ הגדול של לימוד התורה על-ידי נשים ולשלב החדש של פוסקות הלכה אורתודוכסיות. בחלק מהמקרים, כמו אלה של הרבנית עידית ברטוב ואשת ההלכה מלכה פיוטורקובסקי, הקשר לקבוצות הפייסבוק אינו בהיר ולא ברור שהוא לחלוטין קיים [האם החשיפה שהן זכו לה גדלה בעקבות הקבוצות? קרוב לוודאי שכן, אך הדברים אינם מקושרים כך] . חן מזהה בצדק את גודל הרגע . כשקראתי עלו בי דמעות לנוכח המאמץ העצום של אלה שנפשן חשקה בתורה. המאמץ של משאבי זמן וגוף ושכל וכל כך מעט הכרה וכל כך הרבה התעלמות וזלזול וחוסר אמון. אבל זה כבר כאן. בימי חיינו לגמרי. האם היינו מאמינות שזה אפשרי רק לפני עשר שנים…?

Utilisateur Djampa

צילום: Utilisateur Djampa

"בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם". טריגר –  אלימות מינית. זו אולי הזכות הגדולה ביותר של הפדלחושיה בעולם הזה ובעולם הבאה עד 120. יש לנו מנחמות. זה היה החלק הקשה ביותר לקריאה עבורי כי הימים ההם, שהפדלחושיה נשטפה בסיפורי אלימות מינית הם ימים שאני לא חושבת שעוד לגמרי הפנמתי. אני אדם קצת שונה מאז. בטח שיותר עצובה. זה הולך אתי גם אם אני משתדלת לחשוב שלא. ההבהוב של שיחות פרטיות בכל שעות היממה, של פדלחושיות ופדלחושים אנונימיות שרק רצו להגיד "זה אני שם בפוסט. יש לי פנים ונשמה וגוף. שתדעי שזאת אני. שמישהו בעולם ידע שזאת אני. אני בת אדם ומישהי אחת לפחות בעולם חייבת לדעת את זה כדי שגם אני אדע שזאת אני שכתבתי". הדמעות ירדו לפעמים כך סתם. פעם עליתי לחדר השינה. בדקתי שהילדים עסוקים בשלהם . הסתגרתי ובכיתי בכי גדול מרוב צער על הבחורה הצעירה שכתבה. אז אני אדם יותר עצוב ויותר דרוכה. ומקווה שהעולם אולי קצת יותר טוב כבר. אפילו אם רק קצת. ולא תמיד יש לי כוחות לקרוא מאז. הכוח הנפשי הוא משאב מוגבל.

זכרנו לכן חסד נעוריכן. אני רוצה לכתוב שוב מתוך הכרת הטוב הגדולה לחנה קהת ומייסדות קולך שבנו לנו את היסודות עוד כשמארק צוקרברג היה בפעוטון.

זוכרות לכן חסד נעוריכן ובגרותכן

לכתן לבדכן במדבר

בארץ לא זרועה

אתן זרעתן אותה בשבילנו. תודה

תקראו את הספר. תנצרו את הרגע. תכירו טובה על הזכות להיות חלק מהתקופה הזו. וכן. הכול עוד יקרה בימי חיינו.

בע"ה כמובן, ובימי חיינו לגמרי!

Harvey Sapir

צילום: Harvey Sapir

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s