רעידת האדמה של ההטרדות המיניות ושמחת תלונות השווא

לא נזכרנו שהוטרדנו – פשוט העדפנו להדחיק

גם אני

וגם היא

וגם הן

וגם לפני עשרים שנה

ולפני שנה

ולפני שלושים שנה

ואתמול

ולפני חצי שעה

פתאום כולן "נזכרות" בהטרדות ובתקיפות מיניות

והרי זה לא פתאום

זו מגמה.

והן באמת נזכרות – מעלות מהמגרות הכי דחוקות את הזיכרונות הכי מודחקים, אלה שנדחסו לפינה מבוישת, מושפלת – פינה שאף אחת לא רוצה לזכור בכל רגע מחייה.

ובטח שזה "שם". היכנשהו. ולא את כל המטרידים נוכל לזכור כמובן – רשימה כה ארוכה – חלקם אנונימיים לגמרי , חלקם מוכרים, חלקם מוכרים מרחוק. מי יכולה לזכור את כולם?

אני זוכרת רק את המקרים הכי בוהקים מבניהם. את כל השאר פשוט אפסנתי במגרה אחת מבולגנת המסווגת תחת "חלאות" באופן כללי. קרה שנתקלתי באחד מהם אחרי שנים ומיד זה חזר. עוד אחד שעדיף שלא הייתי פוגשת. ולא תמיד ברור למה דווקא את ההוא אני זוכרת יותר מאת האחרים. פשוט ככה.

 

לוחות טקטוניים נשברים – האדם הנבוך ורעידת האדמה האנושית

אז מה היה לנו פה, בעצם?

מה שהיה לנו זה שהלוחות הטקטוניים של האנושות זזים. רועדים בחוזקה.

הולך אדם לתומו על כדור הארץ ופתאום רטט.

והרטט הופך לרעידת אדמה.

קוראים לזה אינטרנט, רשתות חברתיות ביתר דיוק.

ואל זה חוברת מהפכה איומה ונוראה – המהפכה הפמיניסטית.

Krish Dulal רעידת אדמה בנפאל

רעידת אדמה בנפאל. צילום – Krish Dulal

ביחד נשברים הלוחות והאדם מוצא שהוא רגל אחת פה ורגל אחת באוויר והוא מבולבל נורא – מצד אחד הוא עייף. אז עוד אחת הוטרדה. אז עוד אחת "נזכרה" שהיא הותקפה. למי יש כוח לכל הנודניקיות האלה.

די כבר. שמענו.

פתאום כולן הפכו למוטרדות?

והרי הוא מעולם לא נתקל בזה אישית.

זה בטח קורה ביקום מקביל. בטח לא "אצלנו". הוא לא ראה. לא שמע. לא יכול להיות. הן מגזימות. נסחפות אחרי אופנה חולפת.  מתנקמות. קטנוניות. לא יודעות לקבל מחמאה.

old bacon סיצואן סין 2008

רעידת אדמה בסיצוא'ן, סין, 2008 צילום – old bacon

והן גם לא פונות למשטרה. לא מאמינות בשלטון החוק. ובכן – אולי כן ואולי לא אבל לא על כל הולך על שתיים יש מה לפנות למשטרה. אם שבעים אחוז מהתיקים על גילוי עריות במשפחה נסגרים מחוסר עניין לציבור וכד' – אז באמת נראה למישהו נפנה לרשויות? על מה ועל מי? כדי לבזבז זמן, כוחות נפש, ימי עבודה, כאבי לב וגוף והתיק ייסגר בסוף? באמת מעניין מישהו בפרקליטות שמאן דהו, אותו פלוני אלמוני, זרק לך הערה על הציצי שלך? כי מה יעשו לו לדעתכם?

שינוי גדול מביא אתו את הלא-נודע. פחד. חשדנות. מה מחכה שם, מעבר לפינה של העתיד?

די ברור שהעולם הולך לכיוון של שינוי. לצבוט בישבן של מזכירה זה לא ביטוי של חיבה אבהית, וזה כבר לא חביב לשרוק ולסרוק אותך ולספר לך ש"פשיייייי מה יש לנו פה היום…!"

לטובת המאוד מבולבלים שבינינו אני אמליץ על תרופת הרגעה שעובדת לא רע בכלל:

תרופה א' – האם היית רוצה מישהו ידבר ככה אל אתך/בתך/ חברה שלך?

תרופה ב' – לאלו שבכל זאת קצת הצליחו להתקדם מעבר לרכושנית הפטריארכלית – האם מישהי אי-פעם דיברה/נגעה בך כך.

כלומר – האם מישהי פנתה אליך למול חדר מלא בקולגות בשאלה –"מה קרה לך? תחייך? למה שלא תחייך קצת? למה אתה כל כך רציני?"

כמה מבין המנהלות שלך התפייטו בפניך שחבל שהן לא צעירות יותר, כי אחרת וואי וואי מה הן היו עושות לך?

צנאי הודו GNU

רעידת אדמה, צנאי הודו GNU

אפשר כמובן להגיע למחוזות היפים יותר, בהם האישה הסמכותית שפנית אליה לתזכורת כלשהי בתוקף תפקידך מספרת לך שיש לך קול סקסי ומה קורה לך באזור החלציים בזמן שהיא שומעת את קולך?! [משהו שמדבר על סיום הרואי של פעולה מינית כלשהי]. וזה קורה בטלפון. כך שכל אוהבי דיני הייחוד יכולים להירגע – שום הלכות ייחוד לא מנעו מעולם מגבר שרצה לתקוף ובוודאי להטריד – לעשות את זה. זה נעשה לא פעם בחדר מלא באנשים שמצחקקים, או שותקים, או לא שומעים. כי ממש באותו הרגע נוצה להם בעיה חמורה במערכת השמע.

וכמובן שיש עוד. גרועים מאלה. כאלה שלא שומרים את הידיים שלהם לעצמם.

אבל מה? טוב שלמרות כל הצונאמי המכוער הזה יש כמה רגעים שאפשר לנשום לרווחה.

למשל כשתיק נסגר מחוסר כלשהו.

איזה מזל שיש גם כאלה. רווח והצלה.

 

המקרה של סגירת תיק, תלונות שווא ולמה גם גברים מפחדים

גברים מפחדים כי זה מפחיד. עולם אפל שתמיד התקיים יוצא לו מהמחשכים ונגלה לעיניהם. לחלק גדול מהם מדובר באמת בגילוי – יש שמצליחים להשתכנע שאפילו נשים מצליחות להבחין בין חיזור [רומנטי, גמלוני, מגומגם, בטוח בעצמו] לבין הטרדה. בוודאי בין קשר בהסכמה לתקיפה או ניצול יחסי מרות. יש כאלה שההבנה הזו עדיין לא הצליחה להבשיל אצלם וכנראה זה חלק מהקושי האנושי להסתגל לשינויים גדולים; ופה, כאמור, מדובר על שינוי ברמת השבר הסורי-אפריקני. השבר הגֵאוֹ-נשי הגדול.

גברים מפחדים כי פתאום יש מיעוט של חצי מהאנושות שצריך ממש לחשוב לפני שמביעים עליו דעה בנוכחותו. גברים מפחדים כי מסתבר שהבחורות החייכניות שבקרבם הן בני אדם זועמים וכואבים ששמרו עד היום חלק מהמחשבות שלהן לגמרי לעצמן והן "לא כל כך נחמדות" . ממש פנתרות שחורות בלבוש כבשים.

'The_Witches'_Ride'_by_William_Holbrook_Beard,_1870

רכיבת המכשפות, William_Holbrook_Beard, 1870

גברים מפחדים כי חוקי המשחק השתנו והם לא ממש מצליחים להבין מה לא היה בסדר עד עכשיו ומה לעזאזל נדרש מהם מעתה והלאה.

אבל הי! איזה מזל! יש לנו תלונות שווא! למזלנו אנחנו "מוצפים" בנשים המתלוננות תלונות שווא. יאמר מיד – מי שמתלוננ/ת תלונת שווא צריכ/ה להיענש ובגדול. זה עוול, פשע וסיכון לכל אותן רבות רבות שבכלל לא מתלוננות. עם זאת צריך לזכור שמספר תלונות השווא מסך התלונות על עבריינות מין הוא במקרים הכי גבוהים 8 אחוז ויש הטוענים שמדובר ב-2 אחוז בלבד.  וזה מסך התלונות כאשר רוב הנשים [והקטינים-בנים] כלל לא מתלוננות.

אבל יש משהו מקל בידיעה שיש תלונות שווא. ועוד יותר כאשר הסיפור נמרח על גבי עמודי העיתונים ונמצא בכל אמצעי תקשורת. כמו סיפורו של הרב הריסון. סיפור נדיר, אגב. מאוד. סיפור בו הפרקליטות לא טוענת ולו לרגע שאין ממש בטענות נגד הרב. להפך. היא טוענת כי היא מאמינה למתלוננת.

ועוד אגיד – אני לא יודעת מה היה שם ומדוע הוחלט על ביטול כתב האישום ומבחינה זו המצב בעייתי מאוד. כי מצד אחד האדם לא הואשם ועל כן אין מה לבסס כאן אשמה. מצד שני, הפרקליטות טוענת טענה עמומה שמשאירה הרבה מקום לספק.

אני יודעת היטב שהחוק הוא מנגנון נורמטיבי שפועל לפי נורמות חברתיות מסוימות, וכשהנורמות משתנות החוק מתקשה לעכל את זה ובוודאי להדביק את קצב האירועים המהירים שמטלטלים את עולמנו בכל הנוגע לפגיעות מיניות. כשהחוק חוקק היינו שנות דור מההבנות והידיעות שיש לנו כיום על מנגנון הפגיעה, תכנון וביצוע של פוגענים מקצועיים והמנגנונים הנפשיים והגופניים שמתקיימים אצל הנפגעות והנפגעים.

אני בהחלט מבינה את הטענה שזו המערכת ושחברה מתוקנת יש לה מערכת חוק ושחוק הוא לא תמיד צדק. ולכן, אם יורשה, אני ממליצה שלא לפנות למערכות הללו ברוב המקרים של פגיעות מיניות, כי חבל על כאבי הלב והנפש, הטראומות, ימי העבודה המבוזבזים ושאריות הכוחות שצריך לגייס לסיוט הזה, בכל פעם מחדש. אני מאוד ממליצה לפנות למידע אלטרנטיבי בו נשים מעבירות ביניהן שמות של פוגעים ומגלות שוב ושוב שמדובר באנשים סדרתיים – שבמקום שיש נפגעת אחת יש עוד כמוה. אני גם מבינה שכך נחשפים פחות פוגעים ולכן לא פעם אין ברירה מלבד השיימינג. כבר יש התיישנות, יש עוד ועוד נפגעות – מה נעשה? ניתן להם לפגוע? נפנה למערכת שלא מסוגלת ואולי גם לא תמיד רוצה לתת מענה?

Royal 16 G VI f.64

עינוי מכשפות, הכרוניקה הגדולה, צרפת, סביב 1350, אוסף הספרייה הבריטית

שיימינג הוא פתרון ברברי במידה רבה לתופעה ברברית. אני מודעת לזה. הוא גם פתרון מסוכן מהרבה בחינות. ובתור אחת שכבר עשתה את זה – הוא מסוכן מאוד למי שמתחילה בזה. היא מתויגת כמכשפה, כאשה מסוכנת, מטורללת. היא עלולה לשלם על כך חברתית ומקצועית . וכמובן שגם עלולה לחטוף תביעות.

כך שתנוח דעתכם – רוב הנשים גם לא בוחרות לשיימינג וחלקן גם לא יצטרפו כשיצטברו העדויות. הן דואגות לשמן הטוב ולקריירה שלהן ולא רוצות בעיות.

אז יש בעייתיות מובנת בלעשות חוק לעצמנו. מסכימה.

אני אשמח לשמוע פתרון שיהפוך אותנו למוגנות במרחב המקצועי והאישי. במרחב המשפחתי והפרטי. במרחב הקולי והווירטואלי [שיחות] ובמרחב הממשי.  הלו, יש מישהו?

800px-Champion_des_dames_Vaudoises

מיניאטורה, מכשפות, כתב יד , צרפת 1451

בינתיים הידיעה המרעישה על תלונת שווא [שהיא, כזכור, לא תלונת שווא על פי הפרקליטות] מהווה שמחת עניים לכל המודאגים והמבוהלים שלא מבינים מה קרה לעולם הישן והטוב. היא מהווה זריקת עידוד ודגל לנפנף בו: "ראו ראו נשים מכשפות. אתן בסך הכל רוצות להפחיד אותנו אבל יש המון תלונות שווא! תראו למשל את הרב הריסון!"

ואת מי עוד? מי הם אותם המוני גברים הנתבעים בתביעות שווא?

הם אינם. אבל המיתוס של קיומם הוא נחמה בימים קשים אלו, בהם צץ לו עולם חדש ומבהיל.

 

רק לא פמיניזם רדיקלי – או: איך הפכו השמרנים לפמיניסטים ובכלל לא שמו לב  

בכל זאת יש קצת הגינות בסיסית בעולם ורבים שנחשפים לממדי התופעה של הטרדות ותקיפות מיניות חשים שלא בנוח. באמת צריך לעשות קצת סדר בעולם הזה.

ולכן אין טוב מהפרדה: אנחנו עם הפמיניסטיות אך הפמיניזם הרדיקלי זה איכס.  הפרדה היא מנגנון שמצליח להגן עלינו מפני המאיים והבלתי נודע. הפרדה מסמנת בבירור מי טובים ומי רעים וכך מייצרת אי קטן של אדמה יציבה בתוך הכאוס שנפל עלינו.

זו כמובן אירוניה היסטורית ממדרגה ראשונה – כי כל מה שמסומן היום כפמיניזם נחמד, רך ומתקבל היה אך לפני 15 שנה רדיקלי ומסוכן ונלעג ומבוזה. אבל זה מה שטוב בהיסטוריה – שמהר מאוד אפשר לשכוח אותה וליצור אתוס במקומה.

האתוס מצליח היכן שההיסטוריה מעצבנת – היא עם הפרטים המדוקדקים והמתועדים שלה והאתוס עם סם ההכחשה המרגיע שלו – במי תבחרו? מי רוצה עובדות דוקרות שמזכירות לו שרק אתמול הוא היה נגד מה שהיום נראה לו נורמטיבי?

ולכן טוב שיש באשפה עוד כמה חיצים שאשר ללירות כלפי בובת הוודו של הפמיניזם הרדיקלי: הן הרעות, שמתנהגות לא יפה [אשמה חמורה כלפי אשה] לעומת הפמיניסטיות הטובות, שמדברות בנימוס ולא עושות כאלה גלים גבוהים. לא שיימינג. לא מדברות בקול. אנושיות. בלי קרניים וזנב.

אני פמיניסט רדיקלי ובכלל לא ידעתי שאני כזה – זה משעשע כי חלק מהתומכים בחשיפת ממדי הפגיעות המיניות שמתנהגים כפי שתיארתי, כלל לא מודעים לכך שהם תומכים בדיוק ב… ובכן… בפמיניזם רדיקלי! שכן הפמיניזם הרדיקלי הוא זה שהבחין שיכול להיות שוויון פורמלי אבל מתחת לפני השטח רוחשות אמונות ודעות פוגעניות ובלתי שוויוניות כלפי נשים, והן יבואו לידי ביטוי גם במקומות שהשכר שווה, נניח.  הפמיניזם הרדיקלי הוא זה שעלה על העניין שגם כאשר המחוקק שוויוני באופן פורמלי, הרי שתופעות חברתיות לא כל כך קל לעקור – ונשים ממשיכות להיות מוטרדות ומותקפות בגלל שהן נשים, בגלל שזה לא בר ענישה, בגלל שאין ענישה חברתית, בגלל שכך עושים רבים ובעיקר – בגלל שמיכת השתיקה העבה שמכסה את הפשעים.

אז אני קוראת ומשתעשעת איך קו הגבול הרדיקלי זז לו בשלושים שנה אחרונות.

מה שלא זז היא החרדה, הבהלה מפני השינוי [שהוא באמת עצום]

והחשש העמוק, החמקמק, הלא תמיד מודע לעצמו,

מפני שינוי מקומן של נשים בעולם.

Mike Maguire

צילום – Mike Maguire

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s