סבתא סיפרה שאלמלא הייתה לה תינוקת קטנה על הידיים, ספק עם היה לה כוח ואומץ לעשות את כל מה שעשתה. אשה צעירה עם תינוקת על הידיים ובלי מסמכים נוסעת מכפר קטן בפירנאים לעבר האזור המשוחרר שבשליטת וישי, ואין להן מסמכים. המראה הכהה משתלב לא רע בדרום צרפת, אבל ברור שמתי שהוא מישהו יבקש ממנה מסמכים. ואין.
התינוקת שלה בת שלושה חודשים. היא ברחה מאנטוורפן הכבושה כשהתינוקת הזו הייתה עוד בבטן. בין קרונות מופצצים וגוויות, היא ובעלה ואחיותיהן ובעליהן והאחיינים המשיכו הלאה, לצרפת. למכלאה שהצרפתים הכינו עבורם. מחנה מעצר עם תנאים מחרידים של עבודת פרך, צפיפות, השפלות ומזון מקולקל. גם הגיסות שלה היו בהריון והן עתידות ללדת כחודשיים אחריה. בתקופה הזו הצרפתים עוד לא אספו למזרח נשים הרות. אבל אחותה ובעלה ושני הילדים הקטנים שלהם – היא תזכור כל חייה הארוכים כיצד העמיסו אותם על המשאית בדרך לדראנסי. הם יצאו מזרחה לאושוויץ בספטמבר 1942 – מתילד וילדיה אוסקר ושרה פלדר ובעלה מנדל יצאו לדרך בתקופת הימים הנוראים. ביחד.
מתילד וילדיה אוסקר ושרה פלדר
מתילד וקלמן פלדר
האשה הזו עם התינוקת, נפרדה לפני כמה ימים מבעלה בכפר קטן ונידח בפירנאים הצרפתים, לשם העבירו אותם הרשויות כי היא הייתה הרה. שם ילדה את בתם ושם דפקו יום אחד בדלת ולקחו את אהבת חייה, אהוב ילדותה ונעוריה, אבי בתה – הארי דרנגר. הפשיסטים הצרפתים כנרא חשבו שבכל זאת יש איזשהו גבול ולא לקחו את האשה עם התינוקת. הם אמרו שיבואו למחרת. למחרת היא הייתה בדרך לדרום המשוחרר יחסית.
צרפת סביב 1942 – מימין לשמאל – דוד מוריס , לצדו סבתא רזי'ן, לצדה דודה רוזה ןלצדה אחרון משמאל סבא הארי דרנגר
האשה הזו היא סבתא שלי והתינוקת שעל הידיים שלה היא אמא שלי, שנולדה בנר שני של חנוכה החשוך ביותר בתולדות העם היהודי. חנוכה 1943. באביב של אותה השנה, כשהן יהיו בדרכן לחפש הצלה, רוב מעשה ההשמדה כבר יסתיים.
אז מה עושים עכשיו…? היא יורדת מהרכבת ופונה לכנסיה קטנה ולכומר מקומי נידח. היא מספרת שאיבדה את מסמכיה ומבקשת הכרה כנוצריה. הוא מבקש שתשבע על הצלב והיא עושה את זה בלי שום בעיה. כל חייה העסיקה אותה השאלה האם היה בור גמור או שהיה חסיד אומות העולם . לעולם לא נדע.
בחלק המשוחרר היא פוגשת את אחותה אמי ובעלה זו'ל.
גיסותיה האהובות, זי'זל ורוזה, ובעליהן חיים בכפר קטן בנורמנדיה, אליו הגיעו אחרי שהגברים התנדבו לעבוד מחוץ למחנה הכפייה ופעיל פוליטי שהיא אחראי על רישום הפועלים שינה את שמם לשם לא יהודי ובכך איפשר להם להימלט. אחת מהגיסות, זי'זל האגדית, נסעה עם בעלה את כל הדרך לאותו כפר בפירנאים כדי להיות עם סבתא שלי בעת לידתה ולסעוד אותה. ואחר כך הם חזרו למקומם, כאילו כך היו הדברים הטבעיים בעולם. כי כך היא הייתה זי'זל עד מותה בגיל 103 – גדולה מהחיים שלא עשתה עניין מעצמה ומכל מעשי החסד שלה.
זי'זל ומישל בכפר בנורמנדיה
רוזה ובתה הלן בכפר בנורמנדיה
מוסוליני נופל. הצבא האיטלקי עוזב ובמבצע מופלא משתדל לקחת אתו כמה שיותר יהודים המוסווים כחיילים איטלקיים. אחותה ובעלה יוצאים לאיטליה ומוחבאים במנזר בותיקן עד תום המלחמה. לאשה צעירה עם תינוקת האפשרות הזו בלתי אפשרית.
גיסותיה מזמינות אותה להצטרף אליהן והיא שוב נודדת אל כפר נידח בנורמנדיה. בחירה לא רעה בדיעבד – לחלק שישוחרר ראשון. בינתיים יש כבר שלושה תינוקות – אמא שלי ובת דודה ובן דוד. שני זוגות ואשה שלא יודעת מה עלה בגורל בעלה. הילדים ניזונים מגבינת עיזים ותפוחי עץ. הגברים עובדים בעבודות מזדמנות. סיפור הכיסוי הוא שהם קומוניסטים ספרדים שברחו מפרנקו. בכפרים מסביב נצודים יהודים בעקבות הלשנות. למזלם זה לא הגורל שלהם. או כך לפחות הם חושבים.
הפלישה לנורמנדיה. הקרבות מסביב. כולם מחכים שזה יגמר כבר. אבל הבעל של זי'זל, מחליט שהוא חייב להצטרף לרזיסטאנס ולנקום. לנקום בשם ההורים והסבים והסבתות וכל אלה שאינם כבר ובשם כל מה שעשו לנו. החבורה מתחננת בפניו שיניח לזה. שהנה – הנה כבר הסוף. הוא מסרב. הוא נופל בקרבות על שחרור צרפת זמן קצרצר לפני השחרור. הוא קבור בבית הקברות של המחתרת ובכל שנה הגיעו לשם אשתו בנו, מישל, לטקס ההנצחה.
זי'זל, כשתקום מהמיטה לאחר הבשורה, לא תתחתן. היא תהיה לקומוניסטית אדוקה ותגדל את בנה לבד, ללא שום סממנים יהודים. היא תגור בפאתי בריסל ובכל שבוע יגיעו לביקור בשלושה אוטובוסים סבתא שלי, אמא שלי והמשפחה החדשה שתקום. הקשר ההדוק ישמר לאורך כל חייהן הארוכים. בחייהן – מעולם לא נפרדו.
המלחמה הסתיימה. השוטר המקומי ניגש ומספר להם, שבילדותו נדדה משפחתו לבריסל, מפני העוני. אחותו הייתה משרתת בבית יהודים. "מיד כשהגעתם זיהיתי את המבטא וידעתי שאתם יהודים" כך סיפר. הוא אמנם היה השוטר המקומי אך למעשה היה חבר פעיל ברזיסטאנס והוא העביר ידיעה בין הכפריים שבאחריותו: מי שילשין על החבורה הזו לא יוציא את לילו. הוא יקבל כדור בראש עוד באותו הלילה. הם הבינו בדיעבד מדוע בכל שאר הכפרים נמצאו היהודים ורק בכפר שלהם…
אמא ומישל, צרפת ככל הנראה 1944
סבתא שבה לאנטוורפן עם ילדה קטנה. היא פוגשת שם את אחיה הצעיר ששרד באורח פלא כשנזרק לכלא כפעיל פוליטי וברח בסיועו של כומר שהפך אותו לעוזר כומר. הם עברו מכפר לכפר כשהם מדוושים על אופניים בסיוע חבריהם לכנסיה. נער בן 17 מחופש לפרח כמורה.
סבתא תתחיל לעבוד בגו'ינט ותבוא בכל ערב לבקר את הילדה שלה שגדלה בביתה של משפחה מקסימה מיוצאי המחתרת הבלגית.
היא מעולם לא סיפרה מתי הבינה שאהבת חייה לא תחזור אליה. שני חברים של בעלה מעידים שהם היו אתו בשעותיו האחרונות במחנה ומעידים כי מת. היא משוחררת מעגינותה. זהו כמובן שקר גמור – הם לא פגשו אותו וברכבת התעוזה הגדולה של שחרור עגונות לאחר המלחמה לא נברו ולא חיפשו הוכחות. ההרס היה ברור מאיליו.
סבא שלי, הארי חיים ראובן דרנגר יצא במשלוח מזרחה מדראנסי. הוא נרצח כפי הנראה במיידאנק, אם כי הדבר לא ברור לגמרי.
גלויה ששלח סבא הארי מדראנסי לסבתא ובה הוא שואל מה שלום הילדה הקטנה שלנו
לאחר שנתיים מיום השחרור נאותה סבתא לפגוש איש מקסים שרצה להתחתן איתה. בוגר אושוויץ ושלל מחנות. פתחיה בירנבאום שאותו הכרתי כסבא שלי. הסבא שאני מאחלת לכל ילד/ה בעולם. הוא היה לאמא כאב לכל דבר [הולוואי על כולנו אבא כזה] ונולדו לה שתי אחיות.
סבא וסבתא שלי בנו בית שמח ומלא הומור והכנסת אורחים. על שולחנם אכלו ניצולים בודדים, אלמנות ושלל אנשים שלא ידעו לאן ללכת. "הוא היה צועק בשינה" סיפרה סבתא. הוא נשא אותה על כפיים והיא קיבלה משענת וחום ואהבה אינסופית. הוא קיבל משפחה ובית חם וטוב. אני יודעת שזה נשמע בלתי יאמן אבל כך ממש זה היה ומי שלא ביקר אצלם ורוב נכדיהם שלא זכו להכיר את סבא – כמה חבל לי עבורם.
אחרי המלחמה. אנטוורפן – סבא פתחיה, סבתא רבקה, אמא ודודה ליליאן, 1947
לסיפור הזה יש התחלה. מעולם לא שמעתי אותו כסיפור שואה אלא כחלק מסיפור חייהם שהחל באנטוורפן בתחילת המאה העשרים , כשסבא שלי נולד ושנתיים אחריו נולדה שם סבתא שלי והם התאהבו בתחילת גיל ההתבגרות ועברו תהפוכות עד שהורשו להתחתן. הוא סופר כחלק מרצף החיים. רק כשבגרתי הבנתי עד-כמה היו סבתא והדודות נשים גדולות מהחיים – בהומור, בחכמה, בשנינות, במה שידעו להסתיר מאתנו ובשמחת החיים האמיתית באהבת החיים שהייתה מוטבעת בהן.
סבתא, רזי'ן רבקה דרנגר-בירנבאום לבית ליפשיץ האריכה ימים עד גיל 93. עד גיל 92 הייתה צלולה וברה. ככל שהזדקנה היה חשוב לה לספר על אותו שוטר מקומי – למען לא נשכח. אני החלטתי לצאת למסע לחיפוש שמו של האיש והתחלתי. זה יותר מסובך מכפי שחשבתי אבל אני בטוחה שבסוף נמצא את שמו. 28 איש נולדו בזכותו מאז.
סבתא הלכה מאתנו בשביעי של פסח לפני עשר שנים. על קברה חקוקים שמות הוריה – לאה ליפשיץ לבית רוזנפלד ושלומון-שלמה ליפשיץ הי"ד שנרצחו באושוויץ. קברה הוא גם מצבה עבורם.
לאה וסולומון ליפשיץ, נספו באושוויץ ב-1942
אז לסיפור הזה יש התחלה אבל כמובן שאין לו סוף. כי זו לא חבילה מופרדת משאר החיים. זו לא "שואה" פומפוזית ולא כזו שמצייתת לדברים שצריך להגיד בטקסים או במערכת החינוך. זהו סיפורן של נשים וגברים שלא עשו מעצמם עניין גדול וידעו להוקיר את החיים ולהיות חברות אמת בימים הקשים ביותר ולאחריהם. שהיו מתגלגלים ביחד מצחוק ובלי מילים ידעו מה שלב יודע.
זהו חלק מהסיפור שלי.
יהדות, אומנות ועוד 