הציירת האחרונה בגטו – געלע סקשטיין

נראה כי אני הציירת היהודייה-אשה היחידה מכל הציירים היהודים או אפילו מבין כל האומנים היהודים. יוצרים, אנשי אומנות – כל אלה אינם עוד אתנו. אני מאמינה כי לעתיד לבוא האומה היהודית לא תכיל רק מאנשי מלאכה, כמו – תופרים, סנדלרים, בנאים – אלא גם מאלה שיבנו תרבות. לכן כה חשוב להציל אומנים יהודים כדי שהם יוכלו לשוב ולהחיות את החיים היהודים באמצעות עטים ועפרונות.

[תרגום שלי, מ.ב.]

געלע סקשטיין, דיוקן עצמי, גטו ורשה, ארכיון "עונג שבת", פולין

 

איננו יודעים דבר על חודשי חייה של הציירת געלע סקשטיין [Gela Seksztajn  ] בגטו ורשה. העדות היחידה הוא המכתב הזה שנכתב ב-22/09/42 לאדם בשם הירשל, שניהל סדנת מלאכה בגטו. גאלה מפצירה בו לצרף אותה לפועלים ובכך להציל את חייה. הירשל לא השתכנע.

יש להניח כי הציירת געלע, בעלה ישראל ליכטנשטיין ובתם הפעוטה מרגלית, נרצחו עם חיסול הגטו, סביב אמצע מאי 1943.

– –  – – –  – –  –  – – – 

בחודש ספטמבר שנת 1946 נמצאו בורשה עשר קופסאות מתכת. הן נמצאו במקום בו עמד פעם רחוב NOWOLIPKI מס' 68, שהיה חלק מגטו ורשה. זהו החלק הראשון של הארכיון המחתרתי "עונג שבת" שבראשו עמד ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום. הוא דאג לאגד יחד אנשי רוח, אומנים ופעילי ציבור מכל הזרמים וההשקפות על-מנת לשמר עדות מגוונת של זוועות החיים בגטו, ומאוחר יותר – של העדויות על השמדת היהודים בפולין.               הארכיון כולל מסמכים סטטיסטיים, מחקרים, יומנים, יצירות, עיתונים, תצלומים, תיעוד חיי היום-יום על כל היבטיהם  ועוד. שני חלקי הארכיון שנמצאו בחורבות הגטו שמורים בארכיון הלאומי הפולני שבורשה.

בחלק הראשון של הארכיון נמצאו כ-300 ציורי מים, רישומים ותמונות שציירה געלע וכן תצלומים, תיעוד עבודתה האומנותית  וצוואתה. בעלה, ישראל ליכטנשטיין היה סופר, מורה ואיש רוח ומחבריו של רינגלבלום לעבודה בארכיון "עונג שבת". הוא-זה שדאג להטמנת עבודתה בארכיון. עם מציאת הארכיון עברו רבות מיצירותיה שיקום מפני שניזוקו.

געלע סקשטיין, דיוקן ילד, ארכיון "עונג שבת", ורשה, פולין

 

בשנת 2007 נערכה לראשונה תערוכת יחיד לגעלע, במכון להיסטוריה יהודית בורשה; בתערוכה זו הוצגה למעלה מ-150 מיצירותיה של געלע מהתקופה שלפני המלחמה ובמהלך החיים בגטו. קדמה לתערוכה עבודת מחקר בה לראשונה נחקרה יצירתה של געלע וקורות חייה, באופן מסודר. התערוכה לוותה בקטלוג צנוע בשפות הפולנית והאנגלית, אותו חיברה האוצרת Tarnowska Magdelena :

Gela seksztajn 1907-1943' Jewish Pictures in the Warsaw Ghetto"

רובו של בלוג זה מתבסס על המצוין בקטלוג. התמונות של יצירותיה של געלע שייכות לארכיון רינגלבלום שב – JEWISH HISTORICAL INSTITUTE ורשה.

מבחר מיצירותיה באתר CENTRAL JEWISH LIBRARY פולין.

רישומים ופרטים נוספים בארכיון בית לוחמי הגטאות.

 

מי את, געלע…?

בסוף שנות ה-30 החלה געלע לקבל הכרה כאומנית. היא הציגה בתערוכות, סומנה כהבטחה אומנותית וזכתה לביקורות חיוביות על יצירתה. געלע אפילו החלה לתכנן תערוכת יחיד ראשונה של יצירותיה בשם "הילד היהודי". המלחמה קטעה את כל אלה.

געלע סקשטיין, ילדה ישנה, ארכיון "עונג שבת", ורשה, פולין. מתוך קטלוג התערוכה הנושאת את מה, המכון היהודי, ורשה, פולין

געלע חלמה לעסוק באומנות כבר מגיל צעיר. במקום ובתנאי החיים בהם היא נולדה וחיה, היה זה חלום רחוק מאוד: שכן, געלע נולדה למשפחת פועלים בורשה. אביה היה סנדלר ותנאי המחיה היו קשים. אמה, שהייתה משכילה יותר, נפטרה בשנת 1918, כשגעלע הייתה בת 11. לאחר סיום לימודיה בבי"ס יהודי, היא נשלחה לקורס טווייה מטעם רשת אורט. באותה תקופה נראה היה שזו פסגת השאיפות שילדה יהודייה ממעמד הפועלים הדחוק של ורשה יכולה לצפות לו. אבל לגעלע היה חבר בשם יהושע זינגר שהבין שמדובר בכשרון והכיר לה פסל בשם הנריק קונה. בזכותו היא זכתה למלגת לימודים בקראקוב למשך חודשיים. געלע גמלה למיטיבה בציורי דיוקן שלהם. געלע אהבה לצייר דיוקנאות ולמעשה תיעדה את החוג הספרותי-אומנותי-יהודי שהיווה מוקד שייכות עבורה: עיתונאים, סופרים ואנשי רוח הונצחו בדיוקנאות של געלע.

הדיוקנאות שלה הן עדות לעולם שלם שעתיד להימחק ושמעט מאוד נעשה להנציח אותו במדינת היהודים; להבדיל ממוסדות התיעוד הפולנים, המאמצים אל חיקם בגאווה את אנשי רוח יהודים, ציונים ומתנגדי ציונות, שהיו חלק חשוב מעולם הרוח היהודי שלפני המלחמה ורבים מהם המשיכו ופעלו גם בתנאי הכליאה הבלתי אפשריים שנכפו עליהם, להבדיל הממסד הציוני בחר כידוע בפרטיזנים ובמורדים. גם שנים אחרי טרם נמצא להם לכל אותן דמויות רוח, רפואה ותרבות מקום ראוי בעולם ההנצחה הישראלי.

געלע סקשטיין, דיוקן mężczyzny w kapeluszu, ארכיון "עונג שבת", ורשה, פולין

בחזרה אל געלע: המילגה אמנם נועדה לחודשיים, אך געלע חיה בקראקוב 13 שנה, כשהיא ממשיכה כל העת לשמור על קשר עם עולם האומנות היהודי של ורשה: היא ביקרה תערוכות, הייתה חברה באיגודים של אומנים יהודים ואף הציגה עימם בתערוכות קבוצתיות.

בשנת 1938 היא נישאת לישראל ליכטנשטיין, מורה ואיש רוח. חבר בתנועת פועלי ציון שמאל. הוא מסייע לה לקבל משרת מורה לאומנות ומלאכה בביה"ס היהודיים בורשה.

געלע סקשטיין, דיוקן ישראל ליכטנשטיין, ארכיון "עונג שבת", ורשה, פולין

 

געלע סקשטיין וישראל ליכטנשטיין

המלחמה והחיים בגטו

שנה מאוחר יותר פולשים הגרמנים לפולין. עוד שנה עוברת ובשנת 1940 נולדת לזוג ביתם היחידה, מרגלית.

ידוע לנו כי מפרוץ המלחמה עברו בני הזוג מספר מקומות מגורים. ישראל הצטרף לארכיון "עונג שבת" מיד עם הקמתו. הוא פעל בארגוני צדקה וסיוע וניהל בית תמחוי בבית ספר.

געלע סקשטיין ובתה מרגלית, ורשה, פולין, 1941 בקרוב

 

געלע זכתה לפופולריות והערכה בגטו, בזכות הפעילות הרבה שלה: היא לימדה ציור ואף ערכה תערוכה קטנה של ציורי תלמידים. היו לה כמאה תלמידים בגטו. היא גם הכינה עם הילדים תפאורות ותחפושות להצגות, ובמאי 1942 הילדים הציגו בתאטרון פאמינה בגטו הצגה בשם "ילדי הים". על פועלה האומנותי בהצגה היא זכתה לפרס כספי מראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב.

רוח האדם לא הובסה. למרות התנאים המחרידים געלע, ישראל וחבריהם ממשיכים בפעילות אומנותית גם בגטו: נערכו הצגות, תערוכות, ערבי קריאת שירה, הצגות ילדים בחסות בית תמחוי שניהלה אשה בשם רחלה אורבאך, ברחוב LEZNO  10.  געלע התמקדה בעיקר בציורי ילדים גטו, רזים, עצובים, גדולי עיניים, זקנים טרם זמנם. פגיעים.

געלע סקשטיין, ילדה בגטו, ארכיון "עונג שבת", ורשה, פולין

תחילת הסוף

בקיץ 1942, עם תחילת האקציות ההמוניות ומשלוח יהודי ורשה לטרבלינקה, החלה געלע לתכנן את הטמנת יצירותיה. שניים מתלמידיה סייעו לה. בעלה הוא זה שהיה איש הקשר לארכיון והוא, כפי הנראה, גם האדם שכתב את צוואתה שהוטמנה גם היא.

באקציה הגדולה בתחילת ספטמבר הוזהרו בני הזוג ע"י רינגלבלום והם, יחד עם בתם וחברים נוספים התחבאו בבית ספר. רינגלבלום הגיע לבקר וסיפר על הזוועות המתרחשות בחוץ. הגרמנים היו קרובים מאוד – צעדיהם נשמעו במקום. היה חשש שמרגלית הקטנה תפרוץ בבכי. למרות זאת, חברי המחבוא ניצלו בפעם זהו. כאמור, את המשך קורותיהם אייננו יודעים, מלבד אותו מכתב נואש שכתבה געלע בניסיון להציל את חייה ולהסתפח לסדנת עבודה.

געלע סקשטיין, דיוקן ילדה בגטו, ארכיון "עונג שבת", ורשה, פולין

הצוואה

"בעומדי על הגבול הדק שבין חיים ומוות, בטוחה שלא אחיה עוד, ברצוני להיפרד מידידי ומעבודותי. עשר שנות עבודה. אספתי, קרעתי ושוב עבדתי על הכנות לתערוכות של תמונותי, ובמיוחד לתערוכה "פורטרטים של הילד היהודי". כעת אני מצילה, בהתאם לאפשרויות, כמה שניתן וכמה שמתאים למקום. את הכול אני משאירה בהפקר, ליד הגורל, עשרות עבודות שמן, פורטרטים של סופרים יהודים, רישומים ועוד.

אינני מבקשת שבחים, אני רוצה רק שיישאר זכר אחרי ואחרי בתי הקטנה, הילדה המוכשרת מרגלית ליכטנשטיין — את עבודותיי אני תורמת למוזיאון היהודי, שיוקם בעתיד כדי לשקם את חיי האומנות היהודית לפני המלחמה, עד שנת 1939 ועד האסון הנורא של הקיבוץ היהודי בפולין.

אינני מסוגלת למסור פרטים על גורלנו המר, על הטרגדיה הגדולה של עמנו, אני משאירה זאת לעמיתי, סופרים יהודים. אני מבקשת מהאנשים, מהחברה, שימצאו את עבודותיי, שידעו שהייתי חייבת לגזור סביב צורת התמונה כדי להתאים אותה לתנאים הקיימים.

כעת אני רגועה. אני צריכה למות אבל את המוטל עלי עשיתי. אני מנסה לשמר זכר של עבודותיי.

היו שלום חברי וידידי, הייה שלום עם יהודי, אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו.

געלע סקשטיין"

 

 

[דבריה של געלע הובאו בספר "אלה דברי האחרונים" בעריכת פרופ' צב בכרך, הוצאת יד ושם , 2002 וכן בספר "מי יכתוב את ההסיטוריה שלנו " מאת שמואל ד' קאסוב בתרגומה של עדי מרקוזה-הס, הוצאת יד ושם , 2014]

 

איך הכרתי את געלע זקשטיין

עצרתי ברחוב לזרוק משהו לאשפה. ליד פח הזבל הגדול הניח מישהו ערימת ספרים. הגדול והבולט שבהם היה "אלה דברי האחרונים: – מכתבים אחרונים מן השואה" בעריכת פרופ' צבי בכרך ז"ל, הוצאת יד ושם. הספר היה נקי ושלם. כאילו לא נגעו בו.

לא יכולתי להניח שם את הספר הזה. בפרט שמאה פעם הבטחתי לעצמי לקרוא בו ולא מצאתי כוחות. לקחתי את הספר הביתה. ומאז אני קוראת בו מעט מעט. לאט לאט. ורק לעתים נדירות.

אחד ממכתבי הצוואה היה זה של געלע – הבאתי לכאן את הציטוט במלואו. [זו אינה הצוואה כולה]

לצד הציטוט נכתב שגעלע הייתה ציירת וציוריה הוטמנו בארכיון רינגלבלום. עוד נכתב על דיוקנאות הילדים המורעבים שציירה. הנה עוד דמות עלומה אחת חשבתי, והחלטתי לברר. רוב החומר האינטרנטי הוא בפולנית. מיעוטו באנגלית.

במוזיאון לוחמי הגטאות נאמר לי שארכיון "עונג שבת" נמצא בפולין ובו היצירות של געלע.

נסעתי לספריית יד ושם וישבתי עם קטלוג היצירות שלה ותרגמתי את רובו לעברית. הבאתי כאן כמה מהציורים שמלווים אותו. כמו במקרה של סטפה וליצ'נסקה, שעמדה בראש המוסד החינוכי של קורצ'אק וניהלה אותו בפועל, כמו במקרה של רופאת הגטו ד"ר אנה בראודר הלר שניהלה את בית החולים וסירבה להימלט מגטו ורשה, כמו במקרים נוספים – הפכו הדמויות הללו לגיבורי ולגיבורות האתוס הפולני. כאן הם כמעט ונשכחו.

בספריית יד ושם , קטלוג התערוכה – עבודותיה של געלע סקשטיין

 

געלע זקשטיין ובעלה ישראל ליכטנשטיין לא היו לוחמים במובן הקרבי של המילה. הם היו לוחמי רוח במובן העמוק ביותר של המילה – הם וחבריהם לעט, למכחול, לחינוך הילדים, לסיעוד ולרפואה, לנגינה, למשחק ולתיעוד ההיסטורי.  ממרחק שבעים שנה אפשר להניח מעט לטקסים ולמסעות ולהכיר את מי שהיו בין לוחמי הרוח של העם היהודי.