תעצרו את הפמיניסטיות הרדיקליות!!! – על הפמיניסטים שמפחדים מפמיניזם

פמיניזם הוא תנועה שמעוררת התנגדות מיומה הראשון, בכל תצורותיה וזרמיה. יש לכך סיבות רבות ובהמשך אתייחס אליהן.

אין פמיניזם נחמד: אבל הדבר החשוב ביותר שצריך להבין לגבי הפמיניזם בכל גלגוליו וזרמיו הוא, שאין פמיניזם נחמד עם חצאית מלמלה: מאז ומעולם יצרה התנועה הפמיניסטית גלים עכורים של שנאה, לעג, זלזול, חוסר הבנה ותחושת איום.

להיות בעד הפמיניזם? – אני מדגישה את הנקודה הזו כי עליה אני רוצה לבסס את התזה שאעלה כאן: אני רוצה לדבר על גלי ההדף האנטי-פמיניסטיים העכשוויים שהם שונים מהגלים האנטי פמיניסטיים שקדמו להם. שוב אין הם פוסלים באופן גורף את יכולותיהן של נשים והם אף מסכימים לחלק מהדרישות הפמיניסטיות, בדיעבד. תמיד בדיעבד; הם לעולם לא יצרפו לדרישות הפמיניסטיות בזמן הווה, אבל הם מבינים שהעולם השתנה וכי מסתבר שאשה אכן יכולה להצביע, להחזיק ברכוש, לרכוש השכלה ואפילו להטיס מטוס לגמרי בעצמה. ממש כמו ילדה אמתית.

1886 Auguste Toulmouche נערה בגן וורדים

1886 Auguste Toulmouche
נערה בגן וורדים

למה זה מבלבל? – הגלים החדשים אם כן, אינם אנטי פמיניסטיים ולכן הם כה מבלבלים – הם במידה רבה פרו-פמיניסטים, או שהם כאלה באופן חלקי. הם מבלבלים משום שהם מתארים את עצמם בלהט כפרו-פמיניסטים וכשהם באים בטוב, מתוך רצון כן להיטיב, הניסיון לשים את האצבע על מה בדיוק לא בסדר כאן, הופך חמקמק. אבל יש משהו שהוא לא בסדר, בהחלט יש.

המצב הטבעי? –  הקולות ה"כאילו בעד פמיניזם ובעצם די נגד" אותם נכנה בקצרה "קולות הכאילו", רואים בהישגיו של הפמיניזם את הטוב: במקרים רבים הם די משכילים כדי לדעת שהזכות של אשה להחזיק ברכוש משל עצמה, ללמוד באוניברסיטה או לעבוד מבלי שיטרידו או יתקפו אותה מינית, כל אלה הן זכויות ברוכות שהביאה אתה התנועה הפמיניסטית. במקרים אחרים, הבורות חוגגת ומה שנראה לחלוטין "טבעי" היום: הזכות לרכוש, לפעילות פוליטית, לחזקה משפטית על הילדים, האיסור על איש לכפות יחסי מין על אשתו – כל אלה נראים בעיניהם כמצב טבעי שקיים מאותם ימים נפלאים בהם גבר היה גבר, אשה הייתה אשה וכל המשפחות היו אומללות על-פי דרכן, רק בשקט.

איכרה ברטונית אוחזת בנר, 1869 Jules Breton צרפת

איכרה ברטונית אוחזת בנר, 1869 Jules Breton צרפת

בורות זה טוב – המתנגדים הבורים של הפמיניזם מוכיחים היטב את דבריו של גו'רג' אורוול בספרו 1984: בערות היא אכן כוח. כי כשאת/ה בור/ה אין לך מושג מה היה מצבן של נשים בעולם בשנת 1900 למשל – מרחק פסיק היסטורי מאתנו: בזמן זה רוב נשות המערב לא החזיקו בשום רכוש לאחר נישואיהן. הכול היה שייך לבעל, ראש המשפחה, נציג המלכה והאלוהות עלי אדמות, מנהיג הבית והאחראי על האשה והילדים מתוקף זכותו הטבעית והדתית. בשנה זו הייתה רק מדינה אחת בעולם שהרשתה לנשים לבחור, אך לא להיבחר; זו הייתה ניו זילנד. הזכות הזאת תינתן בהדרגה במהלך המאה ה-20, ובתחילה תוגבל בסייגים שונים כמו גיל, נישואין ועוד.

כמה טוב היה בעבר! – לצד הבורות עומדת לנו הפמיניסטיות לרועץ הנטייה האנושית לנוסטלגיה: העבר נבצע בצבעים ורודים מדי לנוכח קשיי ההווה. ובכן הרשו לי חדש לכם – גם בעבר היה קשה: היו בעיות, אלימות, קשיי פרנסה, תסכולים, דם, יזע ודמעות. היה גם טוב, שמחה, אושר, סיפוק ויצירה – ממש כמו בהווה. כי כך הם בני האדם – עושים טוב ורע, חיים חיים טובים ורעים באותה תקופה חיים עצמה. באשר למצבן של נשים – היה הרבה יותר רע. וזה נכון, אגב, גם לגבי רוב הגברים שחיו חיים בריאים פחות, קצרים יותר, עבדו בעבודות כפיים קשות, סבלו ממעמדם החברתי והיו כבולים אליו ואל הנורמות החבריות, הדתיות והמשפחתיות אף יותר משבני אדם כבולים היום.

אשה יהודיה מבוגרת, 1880, Meijer de Haan, הולנד

אשה יהודיה מבוגרת, 1880, Meijer de Haan, הולנד

מה כבר השתנה בעולם? – בסוף המאה ה-17 זכו נשים ספורות בצפון איטליה להכרה רשמית בהשיגן המדעי בדמות תואר אקדמי. השינוי הגדול, שעדיין מתרחש, פרץ במאה ה-19 עם התרחבות השכלת הנשים, שיש לה מספר סיבות, לאו דווקא התנועה הפמיניסטית; במידה רבה ההשכלה היא שתקדם את הדרישה לשווין זכויות. בשנת 1840 זוכה אשה אמריקאית לראשונה בתואר ראשון. בשנת 1875 למדו בקולג'ים לנשים 3,000 נשים ובשנת 1900 הגיע מספר הנשים בהן לכמעט 20,000. שמות כמו מארי קירי, אמי נטר,  אני סקוט דיל מונדר ואחרות לא היו מגיעות להישגים מדעיים יוצאי דופן לו נולדו מאה שנה מוקדם יותר.

האם פספסנו משהו? – אני חורגת כאן בכוונת מכוון מהמטרה המרכזית שלי כדי להדגים את מצבנו מבחינה היסטורית: כאמור, בזמן מצומצם, פסיק היסטורי, מתקיימת בעולם מהפיכה שלא נודעה כמותה מעולם: למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם מוכרת באופן רשמי ככזו שיש לה יכולות שכליות, מחקריות ומעשיות. למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם מוכרת ככזו שתפקידה אינו רק רבייה, סיוע במשק הבית וטיפול בילדים ובמערך הביתי: בזמן קצר עד כדי שורה בספר היסטוריה, מתברר שבמשך אלפי שנים פספסנו כישרונות אדירים בכל תחומי החיים, המחקר, האומנות והחברה, רק משום שהתרבות האנושית ברובה נטתה להאמין כי האשה היא אכן שטן, פיתוי, חלשה פיזית ומנטלית ואינה כשירה לקחת חלק פעיל בחיי העולם שמחוץ לבית. אמנם היו נשים שפרצו והטביעו את חותמן, לטוב ולרע, כמו אליזבט מלכת אנגליה, יקטרינה הגדולה, ז'אן דארק ואחרות – אבל אלו היו יוצאות הדופן. הקבלה "הטבעית" את יכולותיהן של נשים עדיין רחוקה מלהיות מושלמת, ובכל זאת, היא מתקבלת הרבה יותר מאשר לפני מאה שנים בלבד.

דיוקן אשה בלתי ידועה, 1750 antoine-pesne, אוסף bode-museum-berlin

דיוקן אשה בלתי ידועה, 1750 antoine-pesne,
אוסף bode-museum-berlin

אבל זה מובן מאיליו! – זה לא. זה כמעט ולא ידוע למען האמת. כאמור, השיגי הפמיניזם הפכו לכל כך ברורים מאיליהם עבור חלק מהאנושות, עד שקשה לדמיין מה היו החיים כשלאשה לא הייתה חזקה לא על רכוש, לא על ילדיה ולא האפשרות שלה להשכיל ולבחור את דרכה בחיים.

עכשיו נחזור לאלה שמבינים. אלה שבהחלט מכירים ומוקירים את השינוי והברכה שהביא אתו הפמיניזם. זה רק ההווה שמדאיג אותם וכמובן, גם העתיד – אותו ענן אמורפי לא ידוע שהולך ומתקרב ומאיים על כל אדם, במידה כלשהי; בעולם של שינויים חדים ומהירים הוא מאיים אף יותר. הפמיניסטים "בכאילו" חוששים ממנו במיוחד. לו האנשים הללו חיו בשלהי התקופה הוויקטוריאנית אני סבורה שהם היו מראשוני המתנגדים למאבק הלוחמני של הסופרז'יסטיות – אותו עתיד מפחיד היה מפחיד אותם במיוחד וכל דרך לעצור את שינויי סדרי בראשית בדמות מתן זכויות לנשים הייתה כשרה בעיניהם. אלא שהם חיים היום ובמידה רבה נהנים מפירותיו של הפמיניזם.

אבל הם לא נהנים לגמרי, למעשה כמו כולנו; זאת משום שאנו באמצע תהליך עמוק של שינוי סדרים והרגלים שהתקבעו במהלך דורות. ציביליזציה שלמה צריכה לשנות את הרגליה והיא, כהרגלה עושה את זה לאט ובאופן חלקי: נשים יוצאות לעבודה ולהשכלה אך מתקשות להניח לטריטוריה הביתית; כך גם הגברים, שנולדו ברובם לבתים שבהם אין מודל שוויוני. נשים עדיין מופלות מוץ לבית משלל סיבות והרגלים ותפיסות, ולכן הבית נתפס כמעוז השליטה שלהן: רק הן יודעות לסרק כמו שצריך את הילדים, להתאים את הבגדים לגן ולבית הספר, ולעשות הכול "כמו שצריך".  משפחות צעירות כורעות תחת העול של גידול ילדים יקר. שלל החובות של הורים כלפי ילדיהם הצעירים, שעות עבודה רבות ושוחקות ויום-יום אינטנסיבי גופנית ונפשית. ההתאמה בין הרעיון למעשה לוקחת זמן, ולמעשה כפי שכבר הדגשתי- היא עד כה לוקחת זמן היסטורי זערורי מאוד.

דיוקן אשה בלבן, 1890, Edmund Charles Tarbell

דיוקן אשה בלבן, 1890, Edmund Charles Tarbell

החרדה כבר כאן – אני כמובן לא יכולה לדעת מה היה קורה לאנשי "הכאילו" לו חיו מאה שנים קודם, אבל אני בהחלט יכולה להבחין מה קורה להם עכשיו: הם בחרדה. מבחינתם, כל צעד פמיניסטי נוסף יהרוס את המרקם האנושי , הבינזוגי, הנשי והגברי. מבחינתם הגיע העת לשרטט קו ולקבוע שלט "עצור" בפני המשך התקדמותו של הפמיניזם. בואו נעצור את ההיסטוריה כאן, רגע לפני שיקומו עלינו הפמיניסטיות לכלותנו.

מה כל כך מפריע להם – לנסות ולהסביר חרדה הוא כמו לנסות ולהסביר אהבה – ניסיון חלקי שמועד לכישלון מראש. יחד עם זאת, כמי שהיא פמיניסטית שמסרבת להתייאש מבני האדם ומהמציאות, אני רוצה לנסות: מדובר כאן בחרדה חברתית. כמובן שלכל אדם הרקע ונסיבות החיים שלו, אבל דומני שיש כאן קו חברתי ולכן ראוי לנסותו להבין מה קורה כאן.

זהירות – פמיניזם ראדיקלי – הפחד הוא מהשלב המבהיל של הפמיניזם שאוחז בשם לא שיווקי במיוחד – הפמיניזם הראדיקלי. דומני שמעולם לא קראתי כל כך הרבה התייחסויות לתופעה אידיאולגית כלשהי, מבלי שמתנגדיה יבררו לעצמם מה זה בכלל אומר; אנשים משכילים בכל קנה מידה, מעלים על שפתותיהם את שמעו של "הפמיניזם הראדיקלי" מבלי שיש להם שמץ מושג במה ובמי מדובר. במקרים דמגוגים במיוחד הם ינפנפו בשמותיהן של הקיצוניות ביותר בזרם הראדיקלי. במקרים רבים אחרים הם יערבבו מין בשאינו מינו וייבהלו – זהירות! פמיניזם ראדיקלי לפנייך!

אז בואו נעשה קצת סדר ונלך לרגע על דרך השלילה: מה אינו פמיניזם ראדיקלי. ובכן, פמיניזם ראדיקלי אינו מעוניין ליצור משטרת מחשבות ולמלא את רחובותינו בשוטרות אימתניות שיתנו קנס לכל גבר שיסרב ללבוש שמלה ורודה או לאסוף את שערות ראשו בקוקיות עם סרטים. הפמיניזם הראדיקלי גם אינו מכריח נשים להפסיק להתאפר, לגדל שערות על רגליים או להפסיק ללדת;

דיוקן אשה בת ארבעים עם ידיים משולבות , 1638, Frans Hals, הולנד

דיוקן אשה בת ארבעים עם ידיים משולבות , 1638, Frans Hals, הולנד

 

כמו בכל תנועה קיימים שוליים טהרנים שבטוחים שכולנו צריכות להידחס למיטת סדום פמיניסטית – מבחינה זו הטהרניות דומות מאוד לעולם הפטריארכלי שבו הן גדלו, ולאינספור תנועות שעשו את אותה הטעות בדיוק. כנראה יש משהו במהפכנות ובמחויבות אידיאולוגית שמביא למקומות האלה – כך היה בקיבוצים, כך ישנם קודים מחייבים ובלתי כתובים בהתנחלויות וכך גם בקרב חלק מהפמיניסטיות – שום דבר שהמין האנושי לא פגש לפני היות הפמיניזם הראדיקלי.

אבל כאמור, אלו השוליים וזו לחלוטין לא מהותה של התנועה.

אז מה זה פמיניזם רדיקאלי בכל זאת? – ובכן ממש בקצרה, הפמיניזם הראדיקלי הבחין כי אלפי שנות תרבות קמות להטביע בנו חותם שגם שוויון חוקי לא יצליח למחוק. כל כניסה לחנות בגדי תינוקות מדגימה למשל את החלוקה המגדרית לצבעים: זה לא שבנות נולדות עם תכונה טבועה לאהוב ורוד, זהו מסר חברתי שמתחיל בהיותך בת כמה שעות. כך גם בלי שאיש יאמר לך, את כבר יודעת היטב בגיל ארבע מה מצופה ממך: להיות נסיכה. ואתה אדוני הצעיר, כן אתה יודע מה זה להיות גבר. ההתניות הללו רכות יותר מבעבר, אבל הן חזקות מאוד. עדיין.

אשה ופרחים בשערה, Gabriel von Max, פראג-אוסטריה

אשה ופרחים בשערה, Gabriel von Max, פראג-אוסטריה

אז מה, תמלמלו לעצמכם, בשביל זה התכנסנו – בשביל בגדי גוף ורודים מידה 3 חודשים? בוודאי שלא. התכנסנו כאן להחריב את העולם באמצעות פמיניזם רדיקאלי משום שהוא קובע קביעות חזקות הרבה יותר כלפי חיינו – נשים וגברים כאחד. הוא קובע איך מקשיבים לגבר לעומת איך מקשיבים לאשה: הוא ייתפס כאיש עקרונות, רציני, מחויב ועומד על שלו. היא באותן המילים בדיוק, תיתפס כנוקשה, מאוימת ומאיימת, לא קלילה דיה. וכן. זה קיים גם במקומות נאורים ומתקדמים.

פמיניזם רדיקאלי אם כן מערער על הנחות היסוד שלפיהן נולדנו עם סט תכונות רק בגלל המין שלנו: הוא שם לב כי במציאות חיינו ישנן נשים רכות וגברים רכים, וכי אותן הנשים והאנשים בדיוק מסגלים להיות נוקשים ואפילו אכזריים. הוא שם לב שאמנם "אין כמו לב של אמא" אבל אבא יכול להיות בעל לב גדול לא פחות, אולי אפילו יותר. הפמיניזם הראדיקלי מבחין כי אם ישנם שני מגישי תכנית, גבר ואשה, ברור לכל מי המוביל והאחראי ומי מקשטת בחינניותה את המסך. הוא שם לב שכל אלה הם חלק מתרבות עוצמתית המשפיעה על כולנו, ולא לטובה; הוא מבחין שכשנשים צעירות מגיעות לראיון עבודה מסתכלים להן על הבטן במקרה הטוב, ובמקרה הרע מצפצפים על החוק ושואלים אותן למצב הפריון הנוכחי והעתידי שלהן. הוא גם שם לב שאבות נוטלים חלק גדל והולך בגידול ילדיהם אבל אף אחד לא ישאל גבר צעיר על תכנון המשפחה שלו וכיצד הוא ישפיע על עבודתו. פשוט משום שאיש לא מעלה על הדעת שזו שאלה לגיטימי לגבר.

דיוקן אשה לא ידועה בשמלה אדומה, Fyodor Rokotov 1760, רוסיה

דיוקן אשה לא ידועה בשמלה אדומה, Fyodor Rokotov 1760, רוסיה

זה לא רק החוק  – הפמיניזם הראדיקלי שם לב שלא כל דבר נפתר באמצעות שינוי חקיקה, שהם חשובים לאין ערוך: את יכולה להיות אשת עסקים ולהיות אשה מוכה. את יכולה להיות שופטת ולסחוב אתך שובל ארוך של פגיעות מיניות והטרדות מיניות. הפמיניזם הראדיקלי הוא הילדה הרעה מבגדי המלך החדשים – הוא בהחלט שם לב כי לפעמים המלך הליבראלי והמתוקן חוקית, הוא עירום.

התרבות והמורשת העולמית של הזנות – הוא גם שם לב שזנות מכונה "המקצוע העתיק ביותר בעולם". מנין לנו, בעצם? אולי סחר חליפין או ליקוט מזון הם מקצועות עתיקים יותר? אין לנו שום מושג. אבל קיבועה של תעשיית תצרוכת בני האדם המכונה "זנות" כמקצוע העתיק ביותר בעולם משמר אותה במקום טוב ונותן לה ארומה תרבותית-היסטורית. האם נעז לפגוע באחת מאושיות התרבות האנושית? הא לא נשמר את אותם אתרי מורשת עולמית בדמות מכוני עיסוי; או שמא נבחין בנערות מנוצלות מינית, מוכות, מסוממות וחולות?

האשה האוריאנטלית, 1889, Kimon Loghi, רומניה

האשה האוריאנטלית, 1889, Kimon Loghi, רומניה

פרויקט מיפוי הגנום הפמיניסטי – אומר דבר אחרון בעניין זה על דרך השלילה – הפמיניזם הראדיקלי *אינו* מתעניין במבנה הגנום האנושי ובגן הייחודי לנשים ההופך אותן לעדינות ולרכות. הוא לא מתעניין בגן הידוע ההופך כל גבר למסוקס, שרירי, קשוח, רציונלי ובעל עצבי ברזל. הוא סומך על פרויקט מיפוי הגנום האנושי. די לו בכך שנראה בכל אשה ואיש בני אדם בעלי אוסף מעניין, מורכב, ייחודי [אך ודאי גם מושפע סביבתית ותרבותית] של תכונות. השאלה היכן מסתתרות אותן תכונות "נשיות" ו-"גבריות" פשוט לא מעניין אותו. כל מה שמעניין אותו שהתפיסות הללו מולידות עוול.

כל זה לא כל כך פשוט, משום שכולנו תוצרים של תרבות שחינכה אותנו – בין ישירות ובין בעקיפין על המסרים החזקים של ההבניות המגדריות: בחורי ישיבה חלמו בלילות למצוא את אותה אשת חיל שדמעתה מצויה והיא קמה מבעוד לילה. הם לא חלמו שיכול להיות לה דכאון אחרי לידה או שהיא תחליט לצעוק פתאום, כי היא תפסה עצבים. ילדות רכות חלמו על שמלת הכלולות שתחכה להן לצד האביר שאתו יחגגו את "היום הכי מאושר בחייכם". לאחר אותו יום והפקתו מתגלה שצריך לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולהתמודד עם אביר שלא ידע שהוא כזה. הוא בחור חביב שלא מתעניין בגינוני אבירות.

התפיסות הללו לא רק מתסכלות. הן עלולות להיות מפלות והן אכן כאלה. הפמיניזם הראדיקלי זועק שמשהו כאן לא בסדר ולכן הוא קורא להוריד את המסווה מכל אותם נושאים שהשתיקה יפה להם. כי היא לא יפה, השתיקה. היא מכסה על אלימות, התעללות כלכלית, נפשית ופיזית. על אפליה בשכר וביחס לנשים ולגברים. על פגיעות מיניות ועל הפער בין הדימוי לחיים עצמם.

אשה מגהצת, אדגר דג'ה, 1869, צרפת

אשה מגהצת, אדגר דג'ה, 1869, צרפת

כל הדברים הללו יוצרים איום. הנה קחנה למשל לדוגמה את הפמיניסט בכאילו. הוא די מרוצה מכל מה שהפמיניזם השיג. אבל פתאום הוא מרגיש לא בנוח: היום היא כבר לא טוענת שהיא רכה ונשית, ומה יהיה מחר? כל ההבדלים בין המינים יטשטשו???? הרי בעצם בתוכי מתחבא אותו נער חולמני שחולם על הנסיכה ההיא, בסגנון עדות אולפני דיסני.  הי! מה קורה כאן?! גם דיסני מתחילים לשנות את הנסיכות שלהם. מה יהיה הסוף???

במילים אחרות – לפמיניסט בכאילו די נוח עם המצב הקיים. הוא בוודאי לא רוצה שיטריחו אותו לקום מהכורסה ולהביט לתוככי מכוני הזנות ברחובות האפלים של הערים הגדולות. הם הרי היו שם תמיד, ולמי זה מפריע. בבית הנוח שלו הכל בסדר. הוא מתקשה לשאת את המחשבה שבין חבריו וקהילתו הנהדרת יתכן בכלל שישנן פגיעות מיניות או אלימות בתוך המשפחה. הוא בוודאי חש מאוים באשר לזהותו הגברית/נשית גם אם אינו בראד פיט ולעולם לא יהיה. גם אם אהובתו אינה אנג'לינה גו'לי ואין לה שום חלומות בכיוון. הוא בוודאי לא מוכן לצאת לרחובה של עיר ולראות שגם היום יש אינסוף דרכים בהן נשים וגברים בוחרים לעצב את השיער, הגוף, הבגדים והמנעלים שלהם . הוא עלול לחטוף הלם שזה לא מקרה – הן באמת כבר מזמן פשטו את המחוכים והקרינולינות וקיצצו את השיער, ממש כמו הגברים!

דיוקן אשה צעירה, 1480

דיוקן אשה צעירה, 1480

זהו עיוורון מנטאלי – אבל זה קצת פשטני מדי. הרי הוא איש משכיל, או אשה משכילה; האבחנה כי יופיים של בגדי העלמה הוויקטוריאנית בת הטובים כבר אינם עמנו עוד – אבחנה זו ברורה וקיימת אצלו. הוא לא עיוור פיזי. הוא בהחלט מתעקש להישאר עיוור מנטאלי. הוא חושש שהפמיניזם הראדיקלי יפלוש לו אל תוך החלומות ויפוצץ את הבועה החמימה שיצר לעצמו; בועת עתיד של פמיניזם טוב ורך לא מאיים. במידה הראויה. כיאה לבת טובים מחונכת.  הוא יודע היטב שדמותו – הפיזית והרוחנית – אינה בדיוק סמל הגבר-גבר אבל טוב לו בחלומות הללו. זה אגב, לגיטימי לגמרי. אוי לו לאדם שלא חולם על משהו מופרך.

תעצרו את המציאות אני רוצה לרדת – אלא שחוסר הלגיטימיות מגיע כשהחלום המלא סתירות וחסר עקיבות הזה, רוצה לעצור את המציאות. התנועה הפמיניסטית הולכת ונפרשת להרבה תתי-תנועות והשפעתה גדלה והולכת. עומד לו הפמיניסט בכאילו – ביד אחת מגיש תה חם עם רקיק לצועדות הפמיניסטיות ובצד השני מחזיק משרוקית ושורק בקול לרכבות המהירות שאפילו לא עוצרות בתחנה שלו; מתוך אשליה שהמשרוקית תוכל לעצור רכבות מהירות. ההיסטוריה לא שואלת אף אחת לאן ללכת. היא הולכת. לזכותן של הפמיניסטיות הראשונות עמדה לפתע המלחמה הנוראה – מלחמה"ע הראשונה, שאילצה להשתמש בכוח אדם נשי. זו הייתה הפתעה. אילוץ. מוטציה היסטורית. כמו ההיסטוריה כולה.

ראש אשה צעירה, 1890, אוגוסט רנואר, צרפת

ראש אשה צעירה, 1890, אוגוסט רנואר, צרפת

ההיסטוריה לא עוצרת וכך גם התנועה הפמיניסטית. היא ודאי יוצרת תגובות נגד. זה מובן מאוד. בעיקר אם לא מבינים מה כל אותן נשים משופמות, מוזנחות והיסטריות רוצות, בעצם. בעיקר אם לא מקבלים שבתוך המגוון האנושי יש חלומות ומציאות, ובמציאות יש עוולות והן נוגעות לכולנו.

על גבול האור – אנחנו עומדות על גבול האור ואנחנו לא לבד. כל אלה שלא יודעות ויודעים טעמו של דיכוי מגדרי כהלכתו ההיסטורית, נמצאים כאן אתנו; בין שהם מודעים ובין שאינן רוצות להיות מודעות:

"…זו שעת תמורה, אל נעמוד אילמים

על גבול האור –

לאן יפנה ליבנו?

האם נחזור אחי,

הנעבור?"

[לאה גולדברג, על גבול האור]

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s