שמחת תורה- נשים ותורה שמתקיימת בכלי חרס

התרשו לנו לרקוד השנה עם ספרי תורה?

שנים היה שמחת תורה החג השנוא עלי.

הקפות בלתי נגמרות של גברים עם ספרי תורה, ונשים שצריכות למצוא לעצמן תעסוקה

או משגיחות על הילדים ועורכות קידוש.

שנים נשארתי בבית עם עצמי והספרים הישנים.

והיה לי בסך הכל בסדר, עד שנולדו הילדים

וזה כבר היה פחות בסדר.

השנים עברו ועדיין הייתי מקצרת מאוד את החג הזה, אבל בכל שנה שב הלב ומתכווץ לנוכח מאבק נשים על הזכות לרקוד עם ספר תורה. בעזרת הנשים, בפינה שכוחת אל כלשהי, במקלט אטומי, בבית פרטי כדרך האנוסות – רק תנו לנו לשמוח עם התורה.

אני לא במקום הזה ובעצם מעולם לא הייתי. כשהחלטתי שזה לא נכון ולא צודק הלכתי למקום שאפשר לי א ת זה. וזו פריבלגיה למי שגרה בעיר שיש בה מקומות כאלה. אני יודעת שזו לא אפשרות שפתוחה בפני כל אחת בכל מקום.

הצורך של נשים מבוגרות, בעלות ניסיון חיים, חכמות וטובות, משכילות ופעילות לקבל אישור למעשיהן מגבר רק כי הוא רב או גבאי או בעל המפתחות לארון הקודש, הוא צורך בלתי נתפס. בכל קנה מידה . אני לא מבקרת את הנשים הללו ומצוקתן, להיפך. הלב שלי מתקשה להכיל את הכאב הזה. אני נדהמת לנוכח האטימות וההשפלה שבדבר.

הסימנים לכך שגבר עלול להיות בעל מכה הוא הצורך בשליטה. הוא שולט בכסף שלך, הוא מקציב לך הקצבה, הוא עוקב אחרי התנועות שלך ומאשר אותן.

וכאן, אצל גברים ונשים נורמטיביים וטובים , שמקבלים כמובן מאיליו שגברים צריכים להרשות לנשים לשמוח בשמחת תורה עם התורה. או לא להרשות. לשלוט בעולמן הדתי ולהחליט עבורן.

תנו כבוד לתורה, זכוכית, LUCY ROSE FISCHER  , ארה"ב

החיים נעצרים בסף בית הכנסת

ההתנהלות הזו היא אלימות חברתית. לא מונחתת סטירה חלילה, ואין כאן מכות יבשות, אבל הלב כואב. מחצית מאוכלוסיית בית הכנסת שמנהלת חיים של אהבה, כבוד, אחווה, רוגז, שמחה, דאגה, שיתוף, צחוק, בכי, לידה, מוות, שאלה, תשובה, ברית, עליות, מורדות, חיים.

חיים על כל המשתמע מהם – תמיכה, פירוד, רעות, – גם אהבתם גם שנאתם. הכל.

כך מתנהלים להם החיים, עד שעוברים את סף בית הכנסת.

זו שמורת הטבע האחרונה של הדתיים. כמו ספארי רק של בני אדם.

כאן השעונים עוצרים מלכת.

אשתי יכולה להיות האדם הכי חכם, תומך, מוערך על ידי.

אבל לא כאן. הגענו למועדון החברתי הסגור לגברים בלבד.

תקצר היריעה מלהביא את כל התירוצים שמגייסות קהילות דתיות על מנת לשמור את הנשים בתפקיד מכינות הקידושים , שומרות הילדים והצופות מהצד.

בתוך הריקודים והשמחה אני נזכרת בקפקא, בגאונות שלו כשהמציא סיטואציות קפקאיות.

האיש הקטן שמנסה לפענח את החוקיות המאפשרת כניסה למבצר –

"הלא כל בני האדם שואפים להגיע אל החוק", אומר האיש,

"איך זה קרה שבמשך כל השנים הרבות לא ביקש איש מלבדי להיכנס?" [המשפט, קפקא]

איך זה באמת קרה שמשנים סדרי בראשית.

איך קרה שנשים נחמדות שיש להן רחם משנות את סדרי הטבע ורוצות גם לרקוד עם ספר תורה.

הרי הגבר שלהן לא יכול ללדת, אז הן א יכולות לרקוד. אלו החוקים מימים ימימה, ואל תבלבלו אותנו עם הלכה .

חיים ותורה –מגירות נפרדות

לפני שנים, 1983, פרסם פרופ' מיכאל רוזנק ז"ל מאמר על החינוך הישיבתי בישיבות תיכוניות –  להיות "תמים עם ה'"  חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו . המאמר מצביע ע לכך שלימוד תורה דתי-מודרני מנותק מחיי המעשה ולמעשה נוצרות אצל הבוגר האידאלי שתי מגירות נפרדות: מגירת התורה ומגירת לימודי החול. לכן אתה יכול להקפיד על דף יומי ובאמת לאהוב לימוד תורה אבל תורתך מתקיימת במגירות הספציפיות הללו – דף יומי, תפילה, בית כנסת, צדקה, לוויית המת.

זו אינה תורת חיים ולכן בהליכותיך מחוץ למגירות הללו, אין למעשה ללימוד התורה אינטלקטואלי הרבה מקום. אני קצת מפשטת את דבריו היפים המורה שלי ז"ל, אבל זה הרעיון הבסיסי.

ויהיו לכך מחירים קשים, התריע פרופ' רוזנק.

הצעתו החינוכית כללה בין השאר:

"האדם הדתי הינו אדם שמחונן בדביקות ולכן, יש לו התייחסות קיומית רצינית ביותר לקהילתו ואל המתחייב מן ההשתייכות אליה – "וזר לא יבין זאת" (כפי שאנחנו לא נבין חוויה פנימית של אלה שאנחנו לא שייכים למסגרת הקיומית שלהם). יחד עם זאת, הוא פתוח, חש אמפטיה לאחרים, ורואה את עצמו מצווה לגלות את הקדושה ואת האמת בכל מקום ובכל תחום שהוא מסוגל להגיע אליו או להבין אותו. בתור אדם פתוח ובלתי דוגמטי, הוא מאמין באמונה דתית כי "הצנע לכת" דורש ענווה, כי כל האמת שמורה אך ורק אצל מי ש"חותמו אמת". וכל זאת, במקביל לאמונתו שהוא נתן לנו תורת אמת – לא תורה "בלי בעיות", אך תורה הדורשת לנהל את המאבק על הבעיות בתוכה, בתבונה ובאהבה. "

הרבה דברים שנכתבו במאמר הזה עדין רלבנטיים, והם יכולים להסביר את ההתנגדות שמעוררות נשים בשמחת תורה. מגירת התורה אינה כוללת אותן. חייהן, רגשותיהן ואמונתן אינה נכללת במגירת התורה של הגבאי או בעל המפתחות.

הוא לא אדם רע, לא שונה מכולנו. הוא פשוט רגיל למשהו מסוים.

אנשים לא אוהבים שינויי הרגלים, כי ככה אנחנו.

כאן מבקשות נשים לשנות הרגלים ומולן עומדת קהילה שלא מבינה . מערבבים לה את המגירות, מכניסים בגדי אשה למגירת התורה ומאיימים על סדריה.

אז מה יהיה?

מאין יבוא עזרנו? מי יחולל את השינוי?

אחרי הרבה שעות פמיניזם דתי ממשי ווירטואלי, התשובה הכנה שלי היא, שאני לא יודעת.

אני יודעת שאסור להתייאש, שאבן הנזרקת למים יוצרת אדוות מעגליות, ושזה יקח זמן, ושלא עלינו המלאכה לגמור כפי שהזכירה לי פרופ' רחל אליאור בטובה.

אני גם מהרהרת באפשרויות שונות, אטיות, שוודאי לא יעזרו לנשים שיישארו השנה בבית כי אין להן מקום בבית הכנסת וזה כואב להן.

אז אני לא יודעת מה יהיה , אבל אני יודעת מה עכשיו.

אני ודעת שנשים כואבות כאב ממשי ואמיתי. עלבון וניכור. חוסר אונים שמביא לזעם.

אני יודעת שרבים ורבות לא מבינים את זה ובוחרים לזלזל , וזו בחירתם שלהם ואין לי עניין בה.

יש לי עניין בהוספת כאב על כאב. לא די לה לאשה שחשה פגועה שהיא צריכה גם לשמוע כמה עליה לשמוח בחלקה, שאין כאן כל בעיה, שזו היא, היוצאת דופן, ההזויה, המשוגעת, המחרבת, הממורמרת. זו רק היא.

וזה כואב.

אבל אני יודעת שיש נחמה בעולם. כי חייבת להיות.

כי אחרת מה זה שווה החיים האלה.

ואני כדרכי פונה לנביאים או לחז"ל לשאוב עידוד.

הם לא היו פמיניסטים כמובן, אבל הם היו אנשים מעוררי גאווה והשראה:

בריאה, זכוכית, LUCY ROSE FISCHER  , ארה"ב

בריאה, זכוכית, LUCY ROSE FISCHER , ארה"ב

ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים.

כך תורה אין מתקיימת, אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן, השקיני מים.

כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן, למדני פרק אחד, דבר אחד,

או פסוק אחד ואפילו אות אחת.

[שיר השירים רבה, א.יט]

אלף פעם אקרא את המדרש הזה, אלף פעם אתרגש.

לפעמים התורה היא שם בסלון, ליד כלי הפלסטיק של הילדים בסלון

ודווקא במקום המפואר שנקרא בית כנסת, אין התורה מתקיימת.

כי התורה מתקיימת במקום שבו שומעים את הקטנים, ואפילו אולי את הנשים,

ואפשר ללמוד מכל אחת פרק אחד. אות אחת.

כך התורה מתקיימת. כמו מים חיים.

מים לא נמצאים במגירות, ולא בכלי זהב.

הם מצויים במקום בו נותנים להם לפכות ולהחיות.

מוקדש לכל הנשים שיישארו גם השנה בבית,

שיחפשו את המפתח, שיעלו לתורה לראשונה בחייהן.

אתן כלי החרס שבו מתקיימת התורה.

חג שמח

על היצירות

הבאתי את עבודתה של אומנית יהודייה אמריקאית שיוצרת בזכוכית יצירות שעניין יהדות:

'בריאה' לכבוד פרשת בראשית,  וכפי שכותבת האומנית – LUCY ROSE FISCHER  החיים הם תמיד בתחילתם.

'תנו כבוד לתורה' – ללא מילים…

עוד עבודות שלה כאן – http://lucyrosedesigns.com/]

2 תגובות ל-“שמחת תורה- נשים ותורה שמתקיימת בכלי חרס

  1. יופי של מאמר מיכל למרות הכאב הרב ודווקא בגללו, יישר כוחך, לטעמי זה אפילו מאמר היסטורי שכן הוא מתמלל את עוצמת העלבון הנשי הממוקד בתחום מהותי בעוצמה שאינה מוכרת לי ויש חקוות שגברים יקראו את דבריך ויהרהרו מחדש איך מרגישות המודרות. בשעתו כתבתי על הרקע להדרה של נשים יהודיות ממכלול חיי התרבות במאמר "נוכחות נפקדות" בהקשר היסטורי, כדי להעניק קול לנשים מושתקות ומודרות לחלוטין מהספרייה היהודית של 'עם הספר' עד למאה העשרים, במסגרת עבודתי המקצועית כהיסטוריונית של קולות מושתקים מן העבר, אבל את עושה דבר חשוב לאין ערוך, את מתמללת את חווית ההדרה בזמננו ובמקומנו מזווית חדשה המשלבת ביקורת חברתית, ראייה מפוכחת, כאב ועלבון והגדרת המרחב הטעון שינוי מתוך הסכמה, ויש לשער שהדברים יעוררו מודעות ומחשבה חדשה ואולי בשנה הבאה שמחת תורה תהא גם שמחתן של נשים אוהבות תורה ולומדות תורה. מועדים לשמחה רחל אליאור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s