פול קלה, קהלת והסוכה הילדותית

סוכה ילדותית

קישטתי את הסוכה וחשבתי שסוכות הוא חג ילדותי.

אני יודעת שיש לו הרבה משמעויות עמוקות ויפות, שהסתיו הוא עונה מהורהרת וחילופי העונות מעודדים מחשבות פילוסופיות; אבל הציורים וההדבקות של הילדים הזכירו לי שיש כאן  סוכה של ממש, עם נצנצים וניירות צבעוניים. ממש כמו בגן.

אבל הסוכה היא כל מה שהסלון הפרטי שלנו הוא לא. אין לה יומרות והיא די מכוונת לכל אותם הדברים שילדים רוצים תמיד, ושמבוגרים מנסים להתחמק מהם – להדביק ולצייר (זה מלכלך ולמי יש כוח), לצאת החוצה (על-כך בהמשך), לשמוח סתם כי אנחנו בחוץ וסתם כי נעים לנו וטוב וסתם כי יש סיבה לשמוח אז למה לא (בשביל ללמוד לשמוח מבוגרים צריכים להירשם לקורס מיוחד).

פול קלה, הגן הדרומי, 1919

פול קלה, הגן הדרומי, 1919

להיות ילד זה מסוכן

הסוכה מזמינה לצאת קצת החוצה. מסתבר שזה עניין לא פשוט:

בערוץ 8 צפיתי בסרט של ה-BBC, ששמו בעברית "ילדים בצמר גפן". למרות העייפות מצאתי את עצמי מרותקת ואחוזת אימה, כשעל המסך הופיעו ילדים בגילאי בית ספר, שההורים שלהם נמצאים בדרגות שונות של חרדה לקיומם. היו מביניהם שלא הרשו לילדים לחצר הבית הפרטי (השער נעול. ההורים בבית. אבל עדיין אפשר להיפצע, ליפול, להשתתף בתסריט אימה כלשהו), היו כאלה שהסיעו את הילדים בכל יום לבית הספר, הלוך וחזור, גם בגיל 13, כשכל החבר'ה נוסעים יחד באוטובוס. על שינה אצל חברים לא היה מה לדבר. אימא אחת שקלה השתלת שבב ביד של הילדה כדי להשגיח עליה. היא תעשה זאת, לטענתה, בעוד כשנה, כשהטכנולוגיה תשתכלל. בנסיעה היא הצביעה על אנשים שהלכו ברחוב והזכירה לילדה כי כל אחד מהם יכול לחטוף אותה, וכי אין אמון בבני אדם כלל.

הילדים זכו בכל צעצוע אלקטרוני וממוחשב על-מנת שיישארו בבית. אימא אחת מררה בבכי כי הילד יוצא לטיול שנתי. זוג הורים אחר התיר לילדה בת החמש לצאת לגינה הפרטית ובכל מקום היא הצביעה על האופציות: כאן אפשר להישרט, שם השיח עלול לדקור, הנה אפשרות להתחשמל.

הילדים עצמם, אמנם חלמו על חופש אבל למעשה, פחדו ממנו מאוד. כמובן שזה לא ממצא מפתיע במיוחד, אבל זוהי תופעה עצובה מאוד.

היא העציבה אותי בשל שיחת אמהות שבה הסבירו לי אמהות מדוע הן אינן מרשות לבנות (כתה ד') לצאת למחנה קיץ של הצופים. מדוע הן מתירות לילדות לישון רק אצל אנשים 'בסדר', כאלה שלא יפגעו בילדות, לדעתן. מדוע אין להרשות רכיבה על אופניים – לא בגן ציבורי וגם לא על המדרכה.

התכנית ושיח האמהות המטריד מחזקים אצלי את הרגשת הילדותיות של סוכות – אוהל בחצר, מסיבת פיג'מות, עבודה בידיים, להתלכלך, להכיר את ארגז הכלים מקרוב (הורים אמיצים אף ירשו לגעת בכלי הקודש), פיקניק מחוץ לבית, בית שהוא גם בית וגם בית בכאילו – כל אותן חוויות ילדות שראוי לכלול ב'חוק הילדים' שתחוקק יום אחד הכנסת, נמצאות לפחות בימי הסוכות. בהן אפילו המבוגרים לא יכולים להתחמק משיתוף פעולה כלשהו עם שמחת הילדות. למעשה, המבוגרים נדרשים להיות לילדים, השמחים במה שיש להם, נהנים מענן בשמיים ומכל הדברים הרבים שה' ברך אותם בהם, והם לא תמיד שמו לב. השמחה כוללת את הבית המצו'קמק עם הקישוטים המבהיקים, המרוחים בדבק פלסטיק, שאין כמותם ליפות בית של ילדים.

םול קלה, חתול וציפור, 1928

םול קלה, חתול וציפור, 1928

הכל הבל ולכן נשמח בחגנו

ומעליהם מרחף קהלת הזקן ונד בראשו היגע. הוא כבר ראה הכול וטעם מהכול והיה לו כבר כל מה שאדם יכול לחלום עליו. הוא גם פעם, בעברו, שמח. וזה עבר לו. הכול רגעי וארעי וחולף ימלמל קהלת לעצמו. כבר ראינו סוכות כאלה וסוכות יפות מאלה. והכול הבל.

והילדים בסוכה ישמחו כנגדו. אולי הכול הבל ורעות רוח. אבל עכשיו טוב לנו בסוכה. יש סוכות יפות מאלה – וגם היו ועוד יהיו. אבל אנחנו בוחרים להתיילד ממש עכשיו, ובסוכה שלנו שמחה וצהלה.

וגם המבוגרים מצטרפים.

חג שמח

פול קלה, ראש, 1922

פול קלה, ראש, 1922

פול קלה

התמונות כאן הן של פול קלה [KLEE] צייר שוויצרי שחי במפנה המאות ופגש את מלמת העולם הראשונה וחי כשהיטלר עלה לשלטון. למרות הדקדנס האירופאי, הקריסה המוסרית והתמוטטות האמונה קדמה המערבית, בחר קלה ליצור עולם דמיוני-ילדותי שיש בו חלום וטוב, תמימות מפוקחת וצבעונית.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s