עצור – כאן התגעגעו יהודים – על ט' באב

וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת

ילדים משחקי ברחובותיה של ירושלים וזקנים יושבים ומקלם בידם, ומעניין מה זכריה הנביא היה אומר לו ראה שבתוככי ירושלים הבנויה והמפוארת יושבים יהודים ומתאבלים על חורבן ירושלים . הרי נחמתו היפהפייה התגשמה –
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם,
וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים.
וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת
מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

רבי עקיבא שבחר לצחוק לחורבן כשראה שועלים מהלכים בבית המקדש, וחבריו בוכים בכאב ותמהים על צחוקו –
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?… אמר להן:… תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'… עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. [מכות, כד, עא]

ברוך נחשון, ירושלים, ישראל 1981

ברוך נחשון, ירושלים, ישראל 1981

זכר לחורבן גם אצלי
אכן ניחמתנו וניחמנו. ירושלים מעטירה מתמיד ועל מדרכותיה יושבים יהודים ומתאבלים על חורבנה.
אני רוצה לומר משהו בזכות העיקשות הזו, ושימור הזיכרון. את כל מאווייהם, רדיפתם, קשייהם של היהודים הם ניקזו ליום הזה. סמל לאסונות שעוד יבואו. גירוש ספרד. קינות על קהילות ישראל שחרבו. והמשיכו לזכור. יש מקום אחד – ירושלים ובו יבנה המקדש, ולשם נחזור.
הרצף נשמר בחלקים של העם היהודי כל כך בעוצמה, עד שהמחשבה לבטל את הצום נראית תמוהה, על גבול ההזיה. מצד שני, רוב עם ישראל הישראלי מנותק מהיום הזה – יתכן בהחלט בגלל שהוא מגיע תמיד בחופש הגדול, אך לא פחות סביר מכך משום שההיגיון הסביר אומר כי לא יתכן אבל על חורבן עיר בתפארתה.

בשבילי ערב ט' באב הוא ערב הזדהות עם הכאב של חורבן ירושלים וחורבנן של קהילות ישראל המגורשות, האנוסות על דתן, המושפלות והנכחדות. לא רוצה לשכוח שבתנאים שונים ובלתי אפשריים שמרו יהודים על יהדותם והתאבלו על בית מקדש שלא הכירו ושחיי הדת שלהם התנהלו במלואם בלעדיו. זכר הנחישות והעיקשות הזו היא דבר שאני רוצה להיות חלק ממנו ולשמר בי חלק כזה, זכר לחורבן. כמו קיר שלא סיידתי את כולו.

בנחמת ציון וחכמת הגעגוע

ובכל זאת אני מנוחמת. רואה בנחמת ציון. אין בית מקדש ואין לי געגוע אליו – לא לכוהניו המושחתים, לא לקורבנות והזאת הדם. איך אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה חלק ממך. אבל יש כמיהה לדברים – כשאני קוראת על הבאת הביכורים לירושלים, על הטקס הצבעוני והמוסיקלי, על אנשי ירושלים המקבלים את פני העולים לרגל, אני מקנאה. גם כשביום כיפורים הכהן יוצא מקודש הקודשים וכל העם כורעים ומשתחווים אני מבינה שזה יכול להיות מרשים ושאין לנו דרך להגיע לרטט הזה.
הגעגוע למה שלא הכרתי איננו, אבל הגעגוע כמשאת נפש, כמורשת עוברת, הוא משהו שאני מאמצת בחום. איך היו יכולים להיות חיים יהודיים בלי געגוע ואיך השכלנו לשמר געגועים.
ט' באב הוא תמרור געגועים – תמרור – עצור! כאן סבלו יהודים והמשיכו ויצרו וילדו ושמחו ולמדו ותרמו. זה הזיכרון שלי. זוכרת. לא שוכחת. אבל גם מכירה בטוב ומברכת עליו:
בבוקר י' באב אני אוכלת – מברכת שהחיינו. צופה בנוף של ארץ ישראל הבנויה ומכירה בטוב שאבותיי ואמותיי לא זכו לו. שקיימנו והגענו לזמן הזה.

ז'אק, ז'אנו, ללא שם, ישראל

ז'אק, ז'אנו, ללא שם, ישראל

2 תגובות ל-“עצור – כאן התגעגעו יהודים – על ט' באב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s