סוף. מות מרים ואהרון ופרידה

סוף ועוד סוף

פרשת חקת מורכבת משגרה מדברית ומסופה של תקופה גם יחד.

כמקודם ממשיכה התורה לפרט מצוות ובני ישראל ממשיכים להתלונן.

אבל זוהי גם פרשה של משבר ביחסי משה ואלוהים: משה מכה בסלע במקום לדבר אליו ונענש קשות; הפרשנים ניסו להסביר את חוסר המידתיות הזו – אי ציות והקטנת הנס, קבע רש"י. היעדר דוגמא אישית ורגזנות מציע הרמב"ם, מיעוט אמונה וחילול השם קובע ר' יוסף אלבו

מכל מקום זו פרשה קשה מאוד. היא נשארת חידה כואבת בפרשה שיש בה עוד כמה סופים כואבים.

מות מרים

משה נפרד מהחלום להיכנס לכנען וגם אחותו ואחיו מתים בפרשה.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

חמש מילים מתארות את מותה של מרים ואת קבורתה. לא מתואר אבל ולא צער. איננו יודעים מה חש אחיה המנהיג משה, איש מבוגר שהיה הילד הקטן בבית, שייך ולא שייך; עברי ומצרי; האיש שחב לה חוב גדול.

יחסי אחים הם היחסים הארוכים ביותר שרובנו נחווה במהלך חיינו. הם יתחילו הרבה לפני בני הזוג ויסתיימו לרוב הרבה אחרי הפרידה מההורים. התנ"ך מלא ביחסים קשים ואיומים בין אחים ואחיות. מרים מתוארת כמצילה של משה וכמי שדיברה על אשתו. שני מוקדים וביניהם חוט מתוח של חוב עצום וחיים כפי שהם – סבך של מסירות, דאגה, אחווה, קנאה, רכילות, שיפוטיות ותחרותיות.

מות אהרון

לעומת מותה החרישי של מרים, מותו של אהרון בהֹר הָהָר הוא טקס ארוך ומפורט של סמליות והמשכיות.

משה, אהרון ואלעזר בנו עולים להור ההר, בגדי הכהונה עוברים מאהרון לאלעזר ולעיני כל העדה ממשיך אלעזר את משמרת הכהונה.איש לא מתאבל על מרים, אבל אהרון זוכה לאבל שגם משה לא יזכה לו: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:

זו לא רק המשרה הציבורית, אלא הדמות שתחסר להם. צלו התמידי של משה מת. האיש שהיה להם לעזר. אהרון אינו מנהיג , הוא תיבת התלונות והשמיכה הרכה והממורטת של בני ישראל. לאהרון הייתה פריבילגיה שאין למנהיג – להיות אהוב ומקובל על הכל. לא להכריע, לא לעמוד בקו האש הציבורי.

משה נותר לבדו.

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים

לפעמים קלישאות הן נכונות. למשל – המוות הוא חלק מהחיים. לכן הוא גם חלק מהאומנות. אומנים תארו רגעים קשים. דוגמן המוות המפורסם ביותר הוא ישו הנוצרי: פירוט של הכאב, הגסיסה והמוות באופן שזר לי מאוד, כל החיטוט הנוצרי הזה בפצעים ובסטיגמטות. כשאני נכנסת לכנסייה ופוגשת את הצלוב המעונה אני רוצה לברוח, ואל יכולה שלא להרהר בצלוב היהודי, של מרק שגאל.

אנדראה מנטנייה, מותו של ישו, איטליה 1475

אנדראה מנטנייה, מותו של ישו, איטליה 1475

דמותו של הקדוש המעונה היורדת מהצלב שימשה השראה גם למותו של קדוש חילוני – מרה [MARAT] –מהפכן יעקוביני נודע, שנרצח ע"י צעירה בעוד מתרחץ.

צייר המהפכה הרשמי, ז'אן לואי דוד [DAVID] תאר ישו חילוני. אמנם לא בזרועות הנשים הצדקניות אלא באמבטיה, אבל קדוש של ממש. כי גם דתות חילוניות צריכות קדושים.

ז'אן לואי דוד, מרה, צרפת 1793

ז'אן לואי דוד, מרה, צרפת 1793

פיקאסו צייר לא מעט ציורי מוות. אחד הנוגעים אל הלב הוא מותו של ארלנקינו. הדמות של הקומדיה ד'לה ארטה מסיימת את חייה הססגוניים ברגע שקט –

כי גם ברגעי מותם של בדחנים יש קדושה.

האם היא לבדה? האם היא חולמת על אלה שהיו צריכים להיות איתה עכשיו?

האם היא כבר פוגשת את אלה שנפרדה מהם מזמן?

וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מָוֶת [אצ"ג].

מותו של ארלקינו - פיקסו 1906

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s