רוזה פארקס ורייזל'ה פרקוביץ נוסעות במהדרין

כתבתי לפני כשנתיים פוסט על הדרת נשים באוטובוסים,

ומאז הגיע היועץ המשפטי למסקנה המבקשת, שלהדיר נשים זו עבירה פלילית.

אני מביאה את הדברים של אז:

הדרת נשים מסוקרת ונידונה בכל מקום.

מעבר לתופעה כשלעצמה, מעניין איך הופיעה התופעה בראש מהדורות החדשות – והרי ענייני ההדרה בבית שמש ובקווי מהדרין אינם עניין חדש.

כמובן שזה לא העיקר.

העיקר בעיני הוא, החסות החוקית שיש לתופעת ההדרה בקווי האוטובוס. אם נלך כמה שנים לאחור נוכל לחזות בפלא: לפתע צצו קיצונים שבקיצונים וקבעו שיש להפריד נשים וגברים באוטובוסים.

הציבור החרדי הביט בתופעה בהשתאות, פליאה וחוסר אונים מובנה: אמנם הרוב התנגדו אך כוחה של קיצוניות הוא ביכולת להפוך כל רעיון פרא לנורמה הלכתית מחייבת אשר שלומי אמוני ישראל מוכנים למסור נפשם עליה – ולא משנה שרק לפני שנים מספר הם לא העלו אותה בדעתם.

זוהי טבעה של חברה שמרנית וסגורה. אלא שכאן מצטרף בג"צ לחגיגה המשונה:

בג"צ פסק שקווי מהדרין מותרים בנסיבות מסוימות ובשכונות מסוימות ובכך הכשיר את השרץ.

למה הדבר דומה?

זוכרים את רוזה פארקס הגיבורה הידועה שסירבה להיכנע לחוקי הנסיעה המפלים באוטובוסים בארה"ב?

שמה שב ועולה בימים האחרונים ובצדק רב.

שכן, בשנת 1955 בית המשפט העליון בארה"ב פסק לטובתה והמחאה שלה הפכה לסמל ולמופת בדרכם הארוכה של הכושים בארה"ב להכרה כשווי זכויות (שווי חובות הם היו עוד קודם. כששרתו ביחידות נפרדות במלחמה"ע השנייה. ולפני שתצעקו – כושים הגיעו מכוש. זו מילה מכובסת ומטוהרת גם אם טרם קיבלה את חותמת הכשרות של משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט).

אצלנו בחר בג"צ שלא לשים לב שישנו קו הפרדה דק מאוד בין פלורליזם תרבותי לבין רלטיביזם תרבותי:

החלטתו הייתה כי תתקיים הפרדה רק בקווים המשרתים את הציבור החרדי והבדיחה הגדולה מכולן: 'בתנאי שההפרדה לא תכפה על מי שאינו מעוניין בכך'.

החלטת בג"צ מלמדת משהו על פילוסופיה: פילוסופיה היא עניין מעשי מאוד ולא מחשבות לרחפנים לענות בהן, כמקובל לחשוב.

בג"צ בחר ללכת בין הטיפות וליצור יצור כלאיים פילוסופי המנסה לרבע את המעגל ולצאת בכבוד משדה המוקשים הרעיוני שלפתחו: גם להיות מאוד סובלניים בסגנון עדות הרלטיביסטים, וגם לרצות את הציבור הכללי בסגנון הפלורליסטי וגם להיות עם וללכת בלי וכמובן-

גם בלי לקחת בחשבון כי לפלורליזם ישנם גבולות וכי בהכרעה בין ערכים כדאי לפעמים להיות השוטר הרע:

מי שיסבול מהחלטות שכאלה הוא כמובן ציבור הנשים החרדיות – הן לא תעזנה להתנגד להפרדה ותקבלנה ע ל עצמן גם את הדין הזה.

כמובן ששום שוטר לא ילווה כל אוטובוס כדי לאכוף את הפסיקה התמוהה של בג"צ.

ומה קיבלנו?

כאוס מוסרי בחסות החוק.

אם היינו מחליפים את המקרה במקרה  של רוזה פארקס – ואם בית המשפט העליון האמריקאי היה פוסק בזמנו שהפרדה גזעית תתקיים רק במדינות הדרום – שם זו חלק ממסורת מקומית של עבדות, הדרת כושים וגזענות מקומית – איש לא היה מקבל את זה:

רוזה פארקס לא תוכל לשבת באוטובוס באזור המיסיסיפי, אבל בוושינגטון הבירה היא תשב היכן שתחפוץ. אם תתנגד רוזה להפרדה הנהוגה באזורי ההפרדה, איש לא יוכל להכריח אותה לפנות את מקומה ללבנים. לך תספר את זה לחברי הקלו קלוס קלאן.

אבל רוזה פארקס ממש לא הייתה לבד – קהילות הכושים האמריקאים תמכו בה בלהט ובראשם האיש והאגדה – מרתין לותר קינג.  היא חזרה לקהילה תומכת ואפילו מעריצה.

אבל רייזל'ה פרקוביץ שתתנגד להפרדה תהיה לגמרי לבד. זו לא בחורה שנקלעה בטעות לקו מהדרין. זו רייזל'ה שהיא מהחבר'ה, מהשכונה, משלנו. מי יבוא לעזרתה של רייזל'ה, מי לא יראה בה 'מוסרת' במקרה הטוב ואישה מופקרת ומחציפה במקרה הרע.

לכן, כשאתם מוחים, מטקבקים, מפגינים והכול בצדק רב – זכרו את פסיקתו של בג"צ.

זכרו שישובות באוטובוסים הללו רייזל'עך כאלה ואחרות.

ושותקות.

איזידור קאופמן, הכלה היהודייה, 1900 בקירוב, מזרח אירופה

איזידור קאופמן, הכלה היהודייה, 1900 בקירוב, מזרח אירופה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s