היחוס לתת האדם, החירות הפרשנית, האמנותית וזו של האנשים שהאמינו בני האדם

ידעתי שספר ויקרא יגיע ויאתגר אותי והנה צדקה עשה עמי הקב"ה שזימן לנו את פסח לגאול אותי מהעיסוק בקורבנות.

כמובן שאין דבר הרחוק מחירות מההכנות המסורתיות לפסח – עבדות זו, על שום מה.

לא ברור על שום מה. ברור הוא שאפשר לבחור בחירות וכי המושג החמקמק הזה, התפרש ועדיין מתפרש בצורות שונות ומעניינות.

בין לבין ישנן כאן תמונות של אביב – כי בכל זאת גם הוא כאן, מנסה נואשות להתחרות בחירות הכשרת המטבח.

בוקר אביב אפרורי, פיסארו, 1900, צרפת

חירות זה לא להיות עבד – הייחוס לתת האדם

התורה עניינה בעולם הקונקרטי. היא לא עוסקת בפילוסופיה אלא בגוף, במעשה ובחיים הממשיים. זו גדולתה. לכן להיות בן חורין פירושו לא להיות עבד; אין הכוונה לעבדות לתאוות, לשררה וכיוצא באלה. לא. הכוונה פשוטה מאוד – אתם בני ישראל – עבדים רק לקב"ה ומאחר שכך אין אצלכם עבדות של עבד לנצח. אדם לא יכול להשתעבד לזולתו לנצח .

יתר על כן – רבים מהציונים בלוח השנה שלנו הם תיאטרון משפחתי שנועד להזכיר לנו שאנו צאצאים גאים לייחוס הגדול מכולם – העבד, תת האדם. משם באנו ואת זה אנחנו צריכים לזכור – בסוכה, בשבת, בכל חג ומועד.

המסר הפשוט והגדול הזה הוא אחת התרומות המשמעותיות שלנו לתרבות העולם.

עצי שזיף ואגוז באביב, אלפרד סיסלי, צרפת, 1889

חז"ל והחירות הפרשנית

חז"ל הלכו לכיוון דרשני – כל המקיים את מצוות התורה הוא האדם החופשי באמת. הכבלים הם החירות. מה שחרות על הלוחות הוא החירות. זה רעיון יפה ועמוק וחכם, גם אם לא חף מבעיות.

חז"ל בהחלט הרשו לעצמם – ישנה חירות פרשנית שחז"ל הפליאו לייצר ולעלות איתה מעלה-מעלה. החירות הזו, אייה. אם דרושה לנו חירות, זו חירות ההנהגה וההעזה של חז"ל. חירות שלא נמצא דומה לה בהיקף ובתעוזה מני אז.

 האנשים שדיברו חירות

שנים הם היו. אברהם יהושע השל ומרתין לותר קינג. שניהם הושפעו עמוקות מהתורה והנביאים. שניהם לחמו לחירות המקראית – בה לא יישא אדם לאדם גזענות.

שניהם ניסחו את דבריהם בפאתוס נבואי-תנכ"י ויכלו להישמע לא פתטיים . אנשי אמת שמדברים חירות – כך הם נשמעים עד היום:

בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. […]

ועידת הפסגה הזו טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה,

קל יותר היה לבני ישראל לחצות את ים סוף מאשר לסטודנט שחור לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות […]

אינך יכול לעבוד את האלוהים ובה בעת להביט על אדם כאילו היה סוס. […]

לפני מאה שנה הוכרזה הצהרת שחרור העבדים. עתה הגיעה העת כי האדם הלבן ישאף לשחרור עצמי, להוציא את עצמו לחירות משנאת האחר […]

מתוך רשלנות ושלוות נפש נהיינו כולנו שותפים לדבר עבירה לפני אלוהי הרחמים, למעשים של חוסר צדק הנעשים כנגד שחורים בידי אנשים בני ארצנו. רבו פשעינו […] במילותיו של תומס ג'פרסון:

אני חרד לארצי כאשר אני מהרהר בכך שאלוהים הוא אלוהי הצדק'.

[השל,כנס דת וגזע, ארה"ב , שנות ה-60 גזענות היא כפירה…]

פרחי אביב ראשונים, פול גוגן, צרפת, 1888

החירות האומנותית של ההגדות

ההגדה הינה הטקסט היהודי המאויר ביותר. גם הטקסט שלה עבר שינויים במהלך הדורות ובשינויי הזמנים. אחד השינויים המרתקים הינן ההגדות הקיבוציות שהביאו איתן בטחון ואופטימיות באביב היהודי החדש, יחד עם דאגה וייאוש, בימי מלחמת העולם השנייה, כשהתברר שהמפעל הקיבוצי הגדול לא יקלוט את בני המשפחה כי הם אינם. כלו בעשן יחד עם עתודות התנועה הציונית.

הגדת קיבוץ חפציבה, איור – אלזה דאוס, ישראל 1956

ראו למשל את ציור חד-גדיא הנפלא מקיבוץ גבת [אומנות סטנסיל, כמו רובן של ההגדות הצנועות הללו]: מלאך המוות מרחף מעל הדמויות מאיים עליהן לכלותן. בדור הזה ממש.

הגדת קיבוץ גבת, שנות ה-40

חד גדיא, הגדת קיבוץ גבת, שנות ה-40

אומנות ההגדות זכתה לפריחה אדירה בדורות האחרונים, ביטוי לחוזקו הכלכלי והתרבותי של העם היהודי.

אני מביאה כאן דוגמא מהגדת מוס, שבה הקפיד האומן משה מוס על ייצור נייר ייחודי ועל הגדה שהיא כתב-יד בפרשנותו האישית

הגדת מוס, משה מוס, 1988, ישראל

הגדת מוס, משה מוס, ישראל 1988

הגדה נוספת אוירה ע"י אומן צרפתי, לא יהודי, GÉRARD GAROUSTE    שהחליט לאייר כמה מיצירות המופת של התרבות האנושית. הוא בחר בדון קיחוטה ובהגדה של פסח, והתוצאות לפניכם:

מכת בכורות, GÉRARD GAROUSTE , צרפת 2001

איורים להגדה, GÉRARD GAROUSTE , צרפת 2001

איש קטן עם חירות גדולה

בישראל משום-מה אין לו את אותו המעמד שהוא זוכה לו בעולם. אנטולי שצ'רנסקי, שמבין משהו בחירות:

זכרתי את הטקסט של ההגדה אלא במעומעם, לא הייתה מצה וגם לא מרור, ולא הגדה לקרוא ממנה. הייתי היהודי היחיד שהשתתף בסדר, בעצם הייתי האדם היחידי בחדר. אבל כל זה לא הפריע לאורחי מבחוץ, סיפרתי לשניים מעמיתיי האסירים את סיפור יציאת מצרים דרך חריץ קטן בצינוק שאליו הושלכתי, למרות שלא היו יהודים [הם] הזדהו עם המסר האוניברסלי של הסיפור.
הסיבה הייתה פשוטה. קבוצה מבודדת זאת של מתנגדי המשטר כבר טעמה את יכולתה של החירות לעצב מחדש את הפרט והבינה את הכוח הטמון בה: היכולת לשנות חברה שלמה. הם לא היו זקוקים לתזכורות.

הרעיון שאומה של עבדים יכולה לזכות בחירות ולהביס את המעצמה החזקה ביותר בעולם,

היה עבורנו לא אגדה עתיקה אלא אמת נצחית.

[נתן שרנסקי, כוחה של חירות]

 חג שמח