כי תשא – המבוגר האחראי ואנשי הגפרור

חטא העגל – רק חמישה פסוקים

אחרי השיא באה הנפילה. כוחה של הקלישאה יפה לפרשת 'כי תשא'. אחרי היציאה ממצרים, ההתקדשות וקבלת התורה, קדושת הפולחן של המשכן וכליו, קדושת הגוף של הכהנים – אחרי כל השמחות האלה מגיע חטא העגל.

הסיפור קצר ותמציתי.

על פניו העניינים די ברורים: משה עולה לקבל את הלוחות. העם מחכה והופ – יש לנו עגל זהב:

א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ

כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי

 ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן.  

ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה

 וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

 וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר.  

ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים

וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.  

[שמות, לב, א-ה]

חמישה פסוקים. זה כל הסיפור. אחר-כך יתרגז משה ואלוהים יקצוף ויגיע שלב העונשים.

אבל מה שמעניין הם הפסוקים ההדוקים הללו. משה לא מגיע, האנשים מתייאשים וחרדים, מבקשים להם מנהיג וכנראה קצת מתבלבלים בין האב לבין הבן – אלוהים ומשה זה לא אותו הדבר, למרות שמדברי בני ישראל עולה מחשבה מאוד קונקרטית – משה הוא ייצוג האלוהים. אם אין משה – אין אלוהים.

כאן נכנס אהרון לתמונה. האם אהרון רצה להרוויח זמן, כדעת חלק מהמפרשים? האם התכוון לתעל את רגשותיהם לכיוון המוכר להם, כדי לטעת מעט ביטחון, כדעת מפרשים אחרים?

האם הדברים יצאו מכלל שליטה?

מבנה הפסוקים והמשך הפרק מחזקים את הסברה שקרוב לודאי שכך הוא. אהרון מנסה להרוויח עוד יום אבל החברים הנלהבים קמים השכם והופכים את פולחן העגל לכל מה שהוא לא הדרך החדשה שקיבלו עליהם- זלילה, שכרות וזימה.

אלברטו ג'אקומטי, אדם הולך, 1960

אלברטו ג'אקומטי, אדם הולך, 1960

זה לא אנחנו –זה הם

חז"ל אהבו להפיל את העניין על הערב רב; בני ישראל היו בסך הכל בסדר, אבל האחרים, הזרים עם הפולחנים שלהם, הם שהביאו עלינו את הצרה הזו. רש"י מפשר את המילים 'אלה אלוהיך ישראל' בכך שהם הוציאו עצמם מן הכלל – לא באלוהיהם מדובר, אלא באלוהי ישראל –

 ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו

משה גם מאשים את אלוהים שלא שמע בקולו והתעקש על סיפוח הערב רב – פיתוח לפסוק – רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי [שמות, לג,יב]

כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: שחת העם -לא נאמר, אלא עמך,

ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי,

ואמרת – 'טוב שידבקו גרים בשכינה', הם שחתו והשחיתו.

[רש"י לפרק לב, פסוק ז']

כמו זוג נשוי מתווכחים אלוהים ומשה. אלה הילדים שלך אומר משה לאלוהים – הילדים 'שלי' לא מתנהגים ככה. ואמרתי לך או לא אמרתי?! רצית את כל הערב-רב הזה אז בבקשה. אלו התוצאות.

יש משהו נוח בקיומו של הערב-רב שמותיר אותנו נקיים. אבל הפירוש אינו מפיל את האשמה רק על הערב-רב, אלא פונה ישירות לקב"ה באצבע מאשימה, וזה הרבה יותר ממה שמישהו היה מרשה לעצמו היום.

זה חינוך זה – על דרכו החינוכית של אלוהים

באופן נועז לא פחות, חז"ל מביאים את האשמה במעש העגל לפתחו של הקב"ה:

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב." (דברים א', א) –

אמרי דבי ר' ינאי כך:

 אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם,

בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שיעשו את העגל […]

אמר רבי יוחנן:

משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צווארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?"

(ברכות, לב)

מי שמגדל את בניו מתוך שפע בלתי מתקבל על הדעת, מי שהופך את העבדים העמלנים לחבורה פאסיבית לגמרי, מי שמשאיר אותם לבדם עם יותר מדי זמן וכסף פנויים – שלא יבוא בטענות.

בעוד המאמר הראשון של התלמוד נתלה בשם 'די זהב' כדי לרמוז על האחריות של הקב"ה , הרי שבמאמר השני המשל מכוון לאשמה הרבה יותר ספציפית – הדרך החינוכית של הקב"ה הביאה לעברי פי עגל הזהב.

פרשנים אחרים מצביעים על הקשר המתבקש בין פולחן הטלאים המצרי לבין מעשה העגל העברי;

[…]הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים

שהיו עובדין טלאים,

 ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל,

לפיכך אמר 'אשר הוצאת מארץ מצרים',

דע מהיכן הוצאת אותם.

(מדרש שמות רבה מ"ג,ח)

ושוב אנחנו יודעים מי האחראי כאן. אלוהים. והוא גם זה שצריך להבין את מה שחז"ל הבינו היטב – שיש כאן סיפור על אנשים קטנים שמצאו עצמם בתוך עולם פנטסטי של ניסים ונפלאות, אוכל ושתייה לכל דורש בהוקוס פוקוס. אין דליים מהבאר, אין עבודה, מה שתרצו – תקבלו. ופירוטכניקה ושני מבוגרים אחראים שנעלמו והשאירו אותם לבד במדבר.

בתוך חרדת הלא-נודע הם פונים למה שמוכר להם ואומרים לעצמם, שאם הם אנשים משוחררים כמו המצרים, אז אנשים כאלה עובדים לטלה, או לעגל. זה מה שעושה אדם בעולם שלהם. אלו המושגים ושום קפיצה מנטאלית לא תוכל להרגלים הללו. אין קיצורי דרך, הבינו חז"ל. אפשר להוציא אותם ממצרים, אבל להוציא את מצרים מתוכם יקח הרבה יותר זמן.

אנשי הגפרור של ג'קומטי

האומן האיטלקי הנודע אלברטו ג'אקומטי Alberto Giacometti;‏ Alberto  Giacometti;‏1901-1966  נודע בפסלי האדם השבריריים שלו, אנשים בעלי גפיים ארוכות, דומים מאוד זה לזה. אנשי גפרור. הפסלים נוצרו לאחר מלחה"ע השניה ורבים רואים בהם, בצדק, ביטוי לרוח התקופה – האדם הבודד, הנישא ברוח, מחפש את דרכו, דמותו הולכת ומתפוררת והוא בכל זאת אדם.

העבודה שלו שנקראת 'מקום'  , כיכר איטלקית ליתר דיוק, נראים האנשים ההולכים לכיוונים שונים, קצת אבודים ובכל זאת כל אחד בדרכו. האדמה גדולה ויציבה. האנשים הרבה פחות.

בני ישראל של מדרשי מעשי העגל מזכירים לי את הדמויות הללו. משהו התפורר בהם אחרי שנים של עבדות ואחרי הלם החירות וכל פינוקי הגאולה.

משהו חדש טרם נבנה.

אלברטו ג'אקומטי, כיכר, 1948

אלברטו ג'אקומטי, כיכר, 1948

אומנות חטא העגל

אין סוף יצירות מתארות את חטא העגל ובחרתי באחת, שמשקפת את 'עגל הזהב' כפי שהעולם שלנו רואה אותו.

יצירה של האומן האמריקאי אירוינג נורמן IRVING NORMAN(1906-1989) ששמה 'עגל הזהב'. נורמן לא חדל כל חייו לראות את האומנות ככלי בשירות הביקורת החברתית שלו. הוא היה אומן פורה מאוד, וצייר לפרטי פרטים חברה צבועה, מנוכרת, חומרנית, לא אנושית. חברה שמקטינה את האדם והופכת אותו לזהה לכל השאר.

נורמן, יהודי שהיגר מפולין, לא וויתר על עמדת הצופה מבחוץ על חייו. הוא חזר לאירופה בשנת 1938 כדי להגן על הרפובליקה הספרדית בזמן מלחמת האזרחים. הלהט האידיאולוגי לא עזב אותו גם שנים רבות אחר-כך.

אז קבלו את עגל הזהב של נורמן – ואל תשכחו לשים לב ללוחות הברית שמציצות מאחורי עגל הזהב, שכמו עגל זהב שמכבד את עצמו, לא מוביל אותנו לשום מקום.

 על נורמן ועל יצירתו כאן  .

נורמן אירוינג, עגל הזהב, 1985, ארה"ב

נורמן אירוינג, עגל הזהב, 1985, ארה"ב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s