להבדיל בין יופי לבין חול – על פרשת תרומה

להבדיל בין יופי לבין חול

 
פרשת תרומה מביאה איסוף של דברי ערך מבני ישראל לשם בניית המשכן.
רשימה ארוכה של כל הטוב והיפה של התקופה:
זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת
 וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן:
 
ומיד בתום הרשימה היוקרתית הזו בא סיכום שהוא גם פתיחה:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: [שמות, כה, ג-ח]
הקשר הבל ינתק בין קדושה ליופי.
אם ההגדרה הבסיסית של קדושה היא משהו שהוא מרוחק ומובדל,
הרי תוספת של יופי נשגב תביא להגברת האפקט –
מי אנו הקטנים לעומת כל היופי הזה. והאור. וריח הקטורת.

כלי לנטילת ידיים בליל הסדר,

היופי הבלתי מושג של אפלטון והיצירה המתסכלת

 מהו היופי הזה, שמשפיע עלינו, שמכשף?
לכאורה כשרואים יופי יודעים שזה 'זה'. ובכל זאת, הגדרות שונות ניתנו ליופי כך שכנראה הסיפור יותר מורכב ממה שנדמה.
האידאות של אפלטון מלמדות אותנו, שכל ייצוגי הדברים בעולם מקורם באידאות בלתי מושגות; אנו בעולמנו בר החלוף נידונים לייצג מעט מאותן אידאות נשגבות, אך לא נגיע לייצוג המלא, שהוא מעבר לעולמנו. האידאה היא האמת והיופי גם יחד.

קופסת אתרוג, לונדון 1867

המשכן, אם כן, הוא רק חיקוי למשכן של מעלה, ליופי בלתי נתפש שלא נוכל להביאו אלינו, לכאן.

נדמה לי, שכל מי שיצר פעם משהו, יודע על מה אפלטון מדבר: הרעיון בראש נראה אחרת כשהוא יוצא אל הפועל, ויש תסכול מתמיד, של משהו שהוא כמעט תמיד על יד, לא ממש 'שם'.
מצד שני, לא קשה לדמיין את בני ישראל נכנסים אל המשכן 'שלהם', ונדהמים מהחמדה הזו, שלא ידעו כמוה.   
אולי האומנים ישבו בצד ואמרו לעצמם [כרגיל…] שזה לא בדיוק 'זה' ושיכול היה להיות יותר מושלם ממושלם,אבל אנשי המערה האפלטונית, אלו שיצאו ממערות העבדות, מן הסתם התעודדו מהיופי הגדול – ומההרגשה הרגעית, שלא הכול בר חלוף, שגם בהם דבק משהו מהשלמות היפה.

בד משי, טורקיה סביב 1600

התסכול שבחלוף – על היופי הזה שיכלה בעפר

אבל היופי הוא בר חלוף, אחרי הכל.
כל מקדשי המלכים הגדולים, קברי הפרעונים, גופותיהם החנוטות, אוצרותיהם הבזוזים – כמעט הכול היה ואיננו עוד.
האומנות היא תחרות עם הכיליון. הרצון להשאיר משהו, להביע איזו משמעות. ליפות את העולם בידיעה שאנו הולכים ובלים. להנציח את מה שלעולם לא נוכל להנציח באמת.
בדיבור על היופי מחייב אותי להביא את האגדתא התלמודית על רבי יוחנן – היפה באדם – שבא לבקר את תלמידו, רבי אלעזר בן פדת.
רבי אלעזר רב חולי ורב ייסורים – ובביתו חשיכה. רבי יוחנן מגלה את זרועו ואור מאיר את החדר. רבי אלעזר בוכה וברי יוחנן מנסה לנחמו – והרי לא חסרות צרות אצל רבי אלעזר:
אי משום תורה דלא הרבית  – שנינו:
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים.
 ואי משום מזונות [שחסר לך] – לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות,
ואי משום בנים [שאין לך] – זו העצם של בני העשירי שמתו כל בניי.
אמר לו [רבי אלעזר]: על היופי הזה שיבלה בעפר אני בוכה.
אמר לו: על זה ודאי יש לבכות, ובכו תרוייהו [שניהם].
בין כך, אמר לו רבי יוחנן: חביבין עליך יסורין?
אמר לו [רבי אלעזר]: לא הן ולא שכרן.
 אמר לו [רבי יוחנן]: הב לי ידך, נתן לו ידו והקימו [=הבריאו]
[ברכות, ה, ע"ב]
הרבה אפשר לומר על הסיפור המופלא הזה,
אבל אני רוצה להדגיש את נקודת התסכול – כל כך הרבה צרות לו לאדם, אבל הצער הגדול מכולם הוא הקמילה והכיליון. על אלו אין נחמה וגם רבי יוחנן – הבריא והיפה – נוטש את עמדת המנחם יודע-הכל והופך לעוד אחד, שבא מעפר ואל עפר ישוב.
 
אבל באופן מפתיע, הסיפור אינו נגמר בצערם הגדול. אלא ישנה כאן תפנית –
היופי מסוגל לרפא. היד שהאירה את החדר במערכה א', תביא רפואה רגע לפני שירד המסך.
 בניגוד למצופה מאנשים גדולים בתורה, השניים הללו אינם מקבלים עליהם את הייסורים באהבה ואפילו אינם מוכנים לשאת אותם עבור שכר בעולם הבא. הם בוחרים במפורש בעולם הזה – על צרותיו, העוני, הלימוד החסר, אפילו על צער מות הילדים – הכול, ובלבד לחייב את העולם הזה. היופי, אם כן, הוא הבחירה בחיים הפיסיים.
היופי, הוא יופי פיסי לגמרי [לא יופי רוחני, תעשו לי טובה , לא הכול רוחני] אבל הוא גם יופי סמלי – כשאתה אוהב את העולם הזה ומבין עד-כמה הוא בר חלוף, כשאתה לא מתמכר לכאב, אתה יכול אפילו להתרפא.

כתר תורה, מזרח אירופה אמצע המאה ה-19

היופי, האלוהים ואלוהי היופי

מקדשי האלילות הם יפים להלל. משכן ה' והמקדש אחריו הולכים בדרך דומה. הקדוש היפה.
מאז אותם ימים בא דקארט לעולם וקבע כי האומנות היא 'נטולת חפץ עניין'. כלומר – האומנות היא קדושה מורחקת ומובדלת. כך קופסת תכשיטים מעשה אומן, למשל, אינה אומנות – כי יש לה מטרה ספציפית מאוד. לפי אותו הגיון גם כלי המקדש אינם ממש אומנות – שהרי יש להם תכלית. רק תמונה התלויה באחד ממקדשי האומנות, מובדלת מההמון, שמורה ומקודשת בנבדלותה – רק היא יצירת אומנות 'באמת'.
קשה להגזים בהשפעת התפיסה הזו על האומנות המודרנית.
עם זאת, זו אינה התפיסה היחידה – יש שיחייבו חיבור בין האומנות לחיים ויש שיראו רק באומנות המחוברת לחיים [ולא ננסה להבין מה זה אומר] – אומנות 'באמת'.
האומנים ההולנדים-פרוטסטנטים של תקופת הבארוק, הרבו לצייר טבע דומם וטבע בכלל כביטוי דאיסטי לקיומו של אלוהים בעולם – היופי המשתקף בכלים ובצמחים, הוא ביטוי לאלוהות, שאין לראות את פניה; היא מתגלמת בקרן האור, בעלים ובכל אותם דברים שיכלו יום אחד, אך בינתיים הם דרישת שלום עדינה מאלוהים.

 טבע דומם לתרומה

על היצירות שכאן

בחרתי להביא לכאן יצירות שעוסקות בחומרי [לכאורה, לפחות] –
כאלה שיש להן חפץ עניין, ממש כמו שהיה ליצירת המשכן.
חלקן מביאות את התפיסה הפרוטסטנטית של האלוהות, שצוינה לעיל.
חלקן מביאות מלאכת מחשבת אנושית ויפה.
על היופי הזה, שלא בלה [עדיין…?] בעפר…

טבע דומם עם קנקן כסף,WILLEM KALF

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s