הנשים הנעלמות של פרשת שמות ורגע היסטורי חדש

פרשת שמות.

חושך של רוע על פני מצרים.
פרעה מעביד את בני ישראל וגוזר להרוג את הבנים.
בתוך העבדות, חשכת הרוע נגד האדם הזר, נגד תינוקות שרק נולדו,
בתוך מקום בו העבודה משחררת,
בתוך זה מופיע תיאטרון צללים של נשים.
הנשים שעלו לרגע על הבמה
ראשונות באות ועולות המיילדות. הנשים שלא מוכנות להרוג תינוקות עבריים.
הן אפילו נקראות בשמן – שפרה ופועה.
שאר הנשים של הפרשה לא זכו לכבוד הזה .
הפרשה לא מספרת לנו אם הן היו עבריות או מצריות, והפרשנים נחלקו;
טוב עשתה הפרשה שהשאירה אותן כך-
שני בני אדם שבחרו באומץ להביא חיים ולסכן את עצמן,
שעמדו מול פרעה הכול- יכול של מצרים האימפריאלית, ולא עשו את דברו.
אחריהן באות עלומות השם : אמו ואחותו של משה, המסתירות את התינוק בבית עד שאי אפשר יותר ואז מצפינות אותו על שפת היאור. אחריהן מגיעה בת פרעה, שמוצאת את התינוק ומבינה מיד – מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.היא מבינה היטב שהנערה שמציעה לה מינקת, מציעה לה את אם התינוק ונותנת לו כרטיס לחיים.
וזהו.
הן נעלמות.
מכאן זה שוב סיפור של גברים.
חז"ל וסיפורן של נשות פרשת שמות
חז"ל הרגישו שיש כאן סיפור גבורה של נשים, ומילאו את הסיפור הקצרצר בפרטים נוספים.
במקור אחד מעצים רבי יהודה בר זבינא את הבת הקטנה של בן לוי, אב משה, עמרם:
'וילך איש מבית לוי' – להיכן הלך? –  אמר רב יהודה בר זבינא:  שהלך בעצת בתו.
תנא – עמרם גדול הדור היה,
כיון [שראה שאמר] פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו,
אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו .
עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות.
פרעה לא גזר אלאבעולם הזה, ואתה  – בעולם הזה ובעולם הבא .
פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת;
אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר (איוב כב, כח'( ותגזר אומר ויקם לך.
עמד והחזיר את אשתו
עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
(סוטה, יב, א)
נדמה לי שיותר משניסו חז"ל להעצים את דמותה של הנערה, הן באו לענות לשאלה – איפה, אתם, הגברים?התשובה לא מחמיאה להם כלל.
מנגד, בעמוד הקודם, מופיעות נשות פרשת שמות כנשים צדקניות שכוחן רב להן בתור מגה עקרות-בית – כל כך הן עסוקות בלהיות בלעבוסטע , שאפילו ללדת בקושי יש להן זמן – אחת שתיים יולדות תחת התפוח, שותלות את התינוקות באדמה וממשיכות לטרוח על קדירת החמין וקדירת הדגים ומשמשות את בעליהן באותה הזדמנות:
 דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים:
 בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן,
ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים,
ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר:  [תהילים סח] 'אם תשכבון בין שפתים' וגו', בשכר 'תשכבון בין שפתים' זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: ]תהילים סח [ 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ';
וכיון שמתעברות, באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח; שנאמר: [שיר השירים ח]' תחת התפוח עוררתיך' וגו'. והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד שנאמר: [יחזקאל טז] 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי' וגו'; ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר :[דברים לב] 'ויניקהו דבש מסלע ושמן' וגו'
וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן. שנאמר: 'על גבי חרשו חורשים' וגו'.
 לאחר שהולכין [המצרים] היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר [יחזקאל טז[  'רבבה כצמח השדה נתתיך' וכיון שמתגדלין, באין עדרים עדרים לבתיהן שנאמר:] יחזקאל טז[  'ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים'. אל תקרי 'בעדי עדים' אלא 'בעדרי עדרים' .
(סוטה , יא ב)
התיאור הפלאי הזה בא לענות על השאלה איפה היה הקב"ה בכל אותם ימים שחושך כיסה את עמו, ויחד עם זאת הוא מעצים את נשות ישראל כמי שסייעו במה שנשים נדרשו להיות טובות בו – במטבח, במיטה ובהבאת חיים לעולם.
מכל מקום הדיון בדפים יא-יב של סוטה על נשות פרשת שמות הם מרתקים ומומלצים.
רגע היסטורי
ומה עם האומנות?
אני רוצה להקדיש היום את הצד הנוסף של הבלוג הזה למשהו שאינו אומנות, אלא הוא רגע היסטורי חשוב, שהתקיים השבוע, יום שני, קרוב כל כך לפרשת שמות:
בבית מורשה שבירושלים, סיימה קבוצה של למדניות אורתודוכסיות את תכנית לימוד ההלכה. זוהי תכנית מעמיקה, צמודה לתכנית ללימודי רבנות מבחינת ההיקף והידע. המטרה היא לשתף נשים במעגלי הפסיקה. הולכים בזהירות, לא רוצים להרגיז – אבל עושים מהפיכה בכל זאת. לא רק נשים ללא שם או כאלה הבאות ועולות לרגע אחד מפתיע על במת הזיכרון היהודי; הפעם מדובר במורות הלכה.
לפני כשנתיים כתבתי את הדברים הבאים, שכותרתם הייתה 'מי תהיה האישה שתהיה':
הדרשה שהיא תאמר לפרשת "וייגש" תיזכר בקהילה במשך זמן רב. גם באתרי היהדות ירבו לצטט אותה. דרשה פיצוץ.
היא תייעץ לזוגות לפני נישואים ובמהלכם. גידול ילדים, שלום בית, הדברים הרגילים.
לא כולם יאהבו אותה, היא תדע שהיא קצת חסרת סבלנות וצריך לעבוד על זה. מצד שני – אף אחת לא מושלמת וגם עם זה צריך לחיות.
יזמינו אותה לכנסים הרלבנטיים. לא ביום אחד, אבל זה יקרה.  בהתחלה היא תצטרך להזמין את עצמה. לבוא ללא הזמנה. למשוך בחוטים כדי לקבל הזמנה. אחר-כך יהיו שיתנו לה לעלות לבמה ולדבר. בכל זאת, מומחית בתחומה.
יהיו מקומות שבהם ישתרר שקט כשהיא תיכנס לאולם. מבטים ינעצו בה. יהיו שיראו בה אוויר – שקופה לגמרי. אפילו לא מנודה – פחות מזה. יהיו שיסננו איזו בדיחה בינם לבינם. יביטו בה ויחייכו. דרכיה הרי דרכי נועם, אלא מה.
במקומות אחרים ימשיכו לנאץ אותה ואת שכמותה. היא לא תתרגש. צריך קצת עור של פיל במקצוע הזה. זה יותר טוב ממה שעשו לאימותינו הקדושות הסופרז'יסטיות.
יהיו נושאים שהיא לא תעסוק בהם. היא תפנה לחברות שמומחיות ממנה בתחום. יש אגו במקצוע הזה, כמו בכל מקום. קשה להודות שיש טובות יותר. אבל זה חלק מהעניין – כל אחד טוב במשהו. אי אפשר להבין בכל דבר.
בלילה היא תהיה מותשת. תשאל את עצמה האם הכול כדאי – לא תמיד מעריכים את העבודה הקשה הזו. ומה יהיה עם המשפחה, גם הם משלמים מחיר. ושוב – בפעם המיליון – תשאל את עצמה האם הייתה גבר הייתה שואלת את עצמה את אותה השאלה.
יכול להיות שהיא בת גילי, ארבעים.
יכול להיות שהיא צעירה ממנה בעשרים שנה.
יכול להיות שהיא רק בגיל הילדים שלי – לומדת עכשיו בבית ספר יסודי.
הרבנית האורתודוכסית – מבין הראשונות מסוגה.
ואף על פי שתתמהמה – בוא תבוא.
דברי דבורה
והנה כהיום הזה. חיים כולנו היום.
דבורה עברון, מנהלת שותפה של ניגון נשים במדרשת אורנים ואישה יקרה , נשאה דברים בערב ההיסטורי. אני מביאה חלק מהם:
[…]  האנשים שסביבנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרות, כל אלה שאנחנו פוגשות בנתיבי החיים, במכולת, בקופת חולים, בחדר הטיפולים, בגן השעשועים, במקווה ובביטוח הלאומי, כל אלה צריכים להוות מקור להנעה עבורנו. מנוע בעל עצמה שמניע אותנו קדימה ומצפה מאיתנו להשמיע את קולו ואת קולנו בעולם התורה.
אל תטעו. אני יודעת שיש רבנים רבים, ותמיד היו כאלה, שמתעניינים בפרט, מאזינים לו ולה, פוגשים עין בעין. אבל יש איכות אחרת למפגש כשניסיון החיים שלך, המיקום החברתי שלך, קרוב יותר לאדם שאת מדברת איתו. קרוב ולא זהה. ניסיון החיים של אישה דתיה, ממעמד סוציואקונומי מבוסס אינו זהה לניסיון החיים של אישה החיה מתחת לקו העוני. האתגרים אינם זהים וחשוב לזכור זאת. אבל מה שמשותף הוא ששתינו נחשבנו וגם עדיין, ברוב המקומות, נחשבות ה"אחר". ה"אחר" שצריך לטפל בו ולא הדבר עצמו שמחזיק ידע, מקבל החלטות ומעצב מדיניות.
מסיבות שונות, פסיכולוגיות וחברתיות, נשים נוטות לקיים קשרים ושותפויות יותר מגברים. […]ההנהגה הרבנית של היום אימצה את הדגם המערבי-מודרני המטפח אינדוידואליזם. המנהיג המוערך הוא זה שניצב לבד, נושא על כתפיו את קהילתו וצרכיה. מסלול הלימודים וההכשרה מטפח את דגם המנהיגות הזה. יש לצורת הנהגה זו יתרונות, אך יש לה גם מחירים. אחד המחירים הוא הקטנת ראש של חברי הקהילה. ככל שהרב נתפס גדול יותר, בעל ידע רחב יותר, סמכות מבוססת יותר, כך נוטים חברי קהילתו להחשיב את עצמם כיודעים פחות ומתוך כך אחראים על עצמם פחות. זה מעניין מכיוון שתפיסה אינדוידואליסטית מצפה מכל אדם להיות אחראי לעצמו, אך במבחן החברתי התוצאה אינה כזאת. מנהיגות אינדוידואלית לא תמיד יוצרת מונהגים אחראיים ועצמאיים.
כניסתן של נשים להנהגה רבנית יכולה להציע גוון נוסף של מנהיגות. מנהיגות שצומחת מתוך הקהילה ונטועה עמוק בקשרים שבין חבריה. […]אנחנו יודעות, וצריכות תמיד לזכור, מאין באנו. באנו מהקהילה, מלמטה, מבפנים. אנחנו צריכות לזכור כיצד הקשרים שלנו טיפחו אותנו, גידלו אותנו. כיצד השותפויות שלנו נטעו בתוכנו את תחושת היכולת. את זכרון ההעצמה הזה עלינו להביא להנהגה רבנית ולהטמיעה בחזרה בקהילה.
ועם כל זאת יש דברים שעדיין חסרים לנו, לנשים, לרובנו.
יש לנו עבודה לעשות בדרכנו אל שותפות בהנהגה רבנית. ראשית, אנחנו צריכות ללמוד. אנחנו צריכות לדעת שיש דברים שאנחנו לא יודעות ולכן אנחנו נדרשות לעשות את מה שצריך כדי לדעת אותם.  […] זה דורש צניעות. זה דורש מסירות נפש. זה דורש פתיחות מחשבה. שנית, אנחנו צריכות ללמד. לשתף במה שאנחנו יודעות. להפסיק לחשוב על ידע שצברנו מניסיון אישי, מלמידה שולייתית, מהתנסות ופיתוח יכולת, להפסיק לחשוב על כל זה כידע משני ושולי. יש דברים שאנחנו יודעות שלא נלמדים בישיבה ובבית המדרש, ועלינו ללמד אותם.
התהליך הזה גם דורש מאיתנו להיפרד. להיפרד מהנוחות של להיות מספר שתיים. לוותר על ההקלה שיש בידיעה שאני לא השורה התחתונה. שמישהו אחר ייתן את הדין. […] אנחנו צריכות להיפרד מהפחד לדבר.  […] אין לנו יותר את הלוקסוס הזה. עם הסמכות באה האחריות ואנחנו צריכות להיות מוכנות לכך.  […] זה לא אומר שאיננו יכולות להמשיך להיות ביקורתיות ומאתגרות. זה רק אומר שנהיה כך גם כלפי עצמנו.
ולאחר כל מה שנאמר יש שליחות אחת, סיבה אחת, שאפילו רק בגללה חשוב שנשים תהיינה מעורבות בהנהגה רבנית ושותפות בעיצובה, והיא שרק אנחנו יכולות להיות מודל לבנותינו, והן לבנותיהן. יש לנו אחריות לאותה ילדה, אותה נערה, אותה אישה שאומרת לעצמה – אני רוצה ללמוד וללמד תורה, אני רוצה להשמיע את קולי בעולמה של תורה, בעולמה התורני והרוחני של הקהילה שלי. יש לנו אחריות כלפיה ולא נוכל להיבטל מאחריות זו. לא עבורה ולא עבור כלל הנשים ומהן לכלל הציבור.
שבת שלום
מיכל נאמן, עצי אור, ישראל 1993

מיכל נאמן, עצי אור, ישראל 1993

עוד על פרשת שמות  – והעיקר לא לפחד כלל – חסידות אומות העולם ופרשת שמות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s