על פתח האוהל בודאי היה תלוי שלט 'כאן גרים באושר יצחק, רבקה, עשו ויעקב'.
פרשת תולדות מסיטה את בדי האוהל ונותנת לנו להיכנס פנימה.
למשפחתולוגיה הרוחשת.
המשפחה.
הכול נאמר עליה ועדיין היא הבסיס האנושי והיצירתי .
אלף וריאציות יש לקנאת אחים,
לדברים שמתחת לפני השטח.
אלף וריאציות (לפחות) לאהבת הורים, להעדפת ילד אחד על-פני אחיו,
ולרגשות של המקופחים והמועדפים בעיני עצמם ובעיני בני משפחתם.
המשפחה יושבת לתצלום מחויך. רשמי. כזה ששמים בסלון הבורגני או בפייסבוק.
שכולם יראו כמה נחמדים אנחנו. ומהוגנים.
כמו בתמונה שצייר GILLIS VAN TILBORGH
ויש כאלה שאומרים – לא.
אנחנו לא משחקים את המשחק הזה ודווקא נביים את עצמנו שמחים, הוללים אפילו,
בלי ייחוס ובלי פוזה.
אצלנו כל יום פורים.
או לפחות ככה אנחנו רוצים שיהיה.
גדולים וקטנים, חיות מחמד, תחפושות וכולם יחד פותחים שולחן.
אני מחבבת את היצירה הזו.
ויש את משפחת באללי הידועה של דגה.
כמו בפרשת תולדות כל אחד לעצמו.
כל אחד מביט לנקודה אחרת.
ויש מי שמפנה את הגב.
דגה צייר את מה שהדיוקן הרשמי לא יגלה.
את התוגה, הבדידות, הסוד שמאחורי החזית המהוגנת.
גם הוא מסית את המסך
ולרגע אנחנו קופאים מול העצב הזה.
נראה לי שמשפחת יצחק ורבקה,
על קנאת האחים, העדפות ההורים,
מאבקי השליטה וההסתרה –
הייתה מבינה היטב את הציור הזה.
עוד על אומנות ומשפחה כאן